בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נשיקה אנגלית 

נשיקה אנגלית

 
 
תאנה בלום
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
(המשך משבוע שעבר)

"לא חשבתי שתהיה כאן", אמרתי את הדבר הכי טיפשי שניתן לומר. תום י. הביט ברצפה. הוא נשען על גרם מדרגות עקלתון בכניסה לווילה, בידו האחת וויסקי עם שתי קוביות קרח, היד השנייה עדיין נתונה בזרועה של הדוגמנית האסייתית, שהניעה את ברכיה הזעירות בעצבנות. עמדתי שם במחשוף הירוק שלי, מתנודדת, מחכה.
 
 
אחרי הפוגה שדמתה לנצח, לאט ובעדינות, התגלגלו העפעפיים הכבדים שלו למעלה ומתחתם נפער מבט קרחוני מעַוֱור, נישא הרחק - אל מעבר לשידות הצ'יפנדייל, מעבר לבקבוקי השמפנייה, מעל לשולחנות עמוסי הקוקאין, לדוגמניות, להומואים - עד שננעץ בסופו של דבר בעתיד.

האם בקרקעית כוסית הקפה שבשמיים מסתמנת נקודת בוץ אחת שהיא אני? הוא השפיל אלי מבט קר ומאוכזב ואמר ביובש, "איך אמרת שקוראים לך?". "ת'אנה", אמרתי במבטא הכי אנגלי. "תשמעי, ת'אנה", אמר. "תפני בזווית של ארבעים וחמש מעלות ותתחילי ללכת".

נשאתי את עצמי, איש לא יודע כיצד, על כל עשרת הסנטימטרים של עקבי הסיכה, אל האוויר, אל הגן והבריכה שבחוץ. ושם, לקולם המבחיל של מפלים מלאכותיים חצובים בסלע מלאכותי, קרסתי על כורסת גן לבנה. נשים בבגדי ים התיזו מים, זיתים צפים בכוסות מרטיני חלפו מולי כבאוטוסטרדה. אבל כל זה חמק ממני והלאה. לא ראיתי דבר מלבד המצולות העייפות של נשמתי הפעוטה.

במה נותר לי להאחז ברגע כזה אם לא ב"ייסורי ורתר הצעיר" מאת יוהאן וולפגאנג פון גיתה? גם אהובתו של ורתר ברגע מפוכח ניסתה להניא אותו מהתאהבות מטופשת. "אני מבקשת ממך", הפצירה בו, "רסן את עצמך! שכלך, ידיעותיך, כשרונותיך, איזה שלל הנאה הם צופנים לך? נהג כגבר! הסר את דבקותך העגומה מיצור שאינו יכול לעשות דבר אלא לחוש צער עליך".

אבל תום אפילו לא חש צער כלפי. שקלתי את תגובתו של ורתר: "את רואה שרלוט? איני רועד מפני הכוס הקרירה והגורלית שממנה אשתה את נקטר המוות. ידייך הגישו לי אותה ואיני רועד... ביד קרה ונחושה אני דופק על שערי המוות המתכתיים". אבל זה לא היה נחוץ.

כמה דקות מאוחר יותר, הופיע דאקירי בכוס גדולה בתוך שדה הראייה שלי. בקצה הכוס היתה יד עדינה, בהירה כעין הבהט עטוייה טבעת, ובקצה היד זרוע, ובקצה הזרוע התנוססה צלליתו האפלה של תום י. "אני מצטער", אמר. "האמריקאים עושים אותי נוירוטי".
 
 
הצטופפנו יחד בכורסא, סר א.ג'. עבר ואמר שלום. דיברנו על לוויית ערפאת ועל חוב העולם השלישי לבנק העולמי. כששאל אותי מה אני עושה הצגתי את עצמי כאמנית מיצג מגניבה ומתוחכמת כאחד. סיפרתי שבמיצג הווידאו האחרון שלי שכבתי עירומה מרוחה במסבחה ונתתי לכלב מסוג גולדן רטריוור ללקק אותי כמחאה על המצב במזרח התיכון.

אחרי כמה דרינקים הוא אמר פתאום, "תראי את האנשים האלה...מה אנחנו עושים פה?". "אני לא יודעת", אמרתי. העור השזוף, שיקשוק הכוסות, ההכנות לאוסקר, הכל נראה עבש. "בוא נטפס על העץ", הצבעתי על אלון ענקי שעמד בצל הרחק מהסאון. "או.קי" אמר ולקח את ידי בידו. התחלנו לרוץ, ראיתי פלאש של מצלמה, התחלנו לטפס. השמלה שלי נקרעה קצת ליד השסע אבל לא היה לי אכפת. כשהגענו לענף די גבוה, ראינו את כל המסיבה מלמעלה. יכולתי לנשום את הפרומונים שעולים מהצוואר שלו, וגם ריח של וויסקי ושוקולד ושל משהו טובע ואז התנשקנו.

"בוא נלך מכאן". לחשתי לו. "אוקי", הוא הסתכל עלי במבט קצת מודאג. ירדנו לגן, נפרדנו מסר א. ומהדוגמנית. הוא לקח את מעיל שיער הגמל שלו מהשוער ועטף בו את כתפי כדי שלא יהיה לי קר בשמלה הקרועה והמקושטת בעלי אלון חיוורים. אמרתי לנהג שלי לחזור, נכנסנו ללימוזינה שלו, שתינו שמפנייה וורודה. היינו שיכורים.

"איפה את גרה?" שאל. "בשאטו מרמונט". "גם אני. אז אנחנו יודעים לאן אנחנו נוסעים". נאנח והניח את ידו בעדינות על ירכי.

כשהתעוררתי למחרת בסוויטה שלו, תקף אותי פחד גבהים. מבעד לחלון הדקלים נעו ברוח, אפורים בגלל הסתיו; ועל מצעי הסאטין, מתחת לאפיריון, שיערו הזהוב של תום י. הוטל על הכרית. פחדתי להעיר אותו. הוא ישן כל כך בשקט, גבותיו מקושתות מתחת למצח בהיר, האדידס מושלכות על השטיח האפגני. פחדתי שכל זה יעלם. התקשרתי והזמנתי ארוחת בוקר. קרואסונים, מיץ תפוזים ושמפנייה, ביצי שליו וקוויאר, קפה קולומביאני. הסטתי את הוילונות המוזהבים, לתת לבוקר האפור להיכנס לסוויטה. הוא פקח עפעפיים נפוחים, שני חריצים כחולים ועמוקים, הרגשתי סחרחורת. ורטיגו.

"הי". אמר במבטא אנגלי מנומנם. "הי". אמרתי בחזרה. הוא קם ומשך על עצמו דגמ"ח מהוה. הרגשתי חולה. הוא מזג לי קפה בלי לשאול אם אני רוצה. "אני מוכרח ללכת, אני טס ללונדון עוד שלוש שעות". אמר והתכופף לתת לי נשיקה במצח, נשיקת מוות צוננת כאילו היה מלאך המוות עצמו.

"את יכולה להישאר, לט יורסלף אאוט." הוא לא שאל איפה אפשר להשיג אותי ולפני שהספקתי להבין, הדלת נטרקה ונשארתי לבד בסוויטה, עטופה בסדין כגווייה.

"כל הדברים חולפים", כתב ורתר במכתב ההתאבדות שלו לשרלוט, "אבל הנצח כולו לא יוכל לכבות את האש החיה שהוצתה אמש מבין שפתייך ושבוערת כעת בתוכי". אומרים שגיתה היה אירוני ושלא היתה לו שום כוונה לעודד מאות צעירים לשלוח יד בנפשם. מביני דבר אומרים שגם אני אירונית. נו, אז פידרתי את האף ועליתי על מטוס לטרמינל שלוש, נתב"ג.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by