בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כתב נענע לא יחטוף מכות 
 
 
ערן דינר

ערן דינר מסרב להצטרף למסע ההכפשות, והוא מעדיף את המקוריות והמקצועיות של משפחת תאקט על כל סטלני המחמד השמאלנים של ההיפ-הופ הישראלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בערך עשור אחרי שהאלבום הראשון של שב"ק ס' סימן את לידתו, ההיפ-הופ הישראלי נמצא בתקופה של גאות יצירתית והתבסס כאגף מרכזי במוסיקה הישראלית. אפשר לזהות כמה מוקדי פעילות עיקריים בזירה הגועשת. ראשונים, חלוצי הסצינה. יוצאי שב"ק מוקי ופילוני, שהתמקמו בנוחות בנישה הזעיר-בורגנית שלהם עם ראפ מלודי וידידותי, אך גם סולידי ומנומס מדי. המנון הפרווה "כולם מדברים על שלום" והאלבום הדביק שעטף אותו, סימנו את המגמה שרק מתחזקת בסינגל האחרון של מוקי, "עוקף מלמעלה" שהטקסט שלו הוא מופת של בירבור חסר פשר. הנה, מתברר שארבע שנים בלבד אחרי "כנען 2000", ללא ספק אלבום מפתח בסיפור של ההיפ-הופ המקומי, מוקי ופילוני שבעים. המוסיקה שלהם מופקת לעילא, אבל ת'כלס - לא נותר להם הרבה מה לומר, מעבר לכמה קישקושי ניו-אייג' ברופי וחצי. למזלם, יש עדיין מי שקונה את זה.

מנגד, או בעצם מאותו צד אבל קצת יותר גבוה בדירוג, נמצאת הדג נחש. גם כאן מדובר בחבורה מוכשרת מאד של נגנים עתירי גרוב וכותבים מחודדים שכבר הוכיחו את עצמם בעבר. עכשיו, עם אלבום שלישי מצליח תחת זרועה, הדג נחש נקלעה לנקודה מסוכנת מאד בה היא נהנית מהערכה והצלחה גוברת בעוד המסר שלה עובר תהליך מדאיג של דילול. האירוניה היא שדווקא "שירת הסטיקר", הלהיט הגדול שכתב להם דוד גרוסמן, מייצג את קו השבר בסיפורה של הדג נחש. העניין הוא, שאתה פשוט לא יכול להישאר ראפר חתרני ולכתוב שירי מחאה נוקבים שעה שהכהן הגדול של השמאל האשכנזי הבורגני כותב לך טקסטים ומדביק עליך חותמת הכשר. זה לא עובד. כך שדווקא מה שנראה כשיא של לגיטימציה להיפ הופ בישראל בכלל, ולדג נחש בפרט, הפך לנשיקת מוות למסר החברתי של הלהקה והפך את שאנן סטריט וחבריו מאלטרנטיבה אמיתית, כפי שהיו באלבומיהם הראשונים, לסטלני המחמד של השמאל. ממש לא עמדה מומלצת להרכב היפ-הופ.

מה שמותיר אותנו עם סאבלימינל והצל. כבר מהאלבום הראשון שהקליטו, לא היה ספק שקובי שמעוני ויואב אליאסי יודעים היטב את העבודה. כבר מראשית הדרך, הם הפגינו מיומנות גבוהה מאד בכל פרמטר של כתיבה. הם ביצעו ויבאו ארצה, לראשונה למעשה, את הצליל הדומיננטי בהיפ-הופ האמריקאי.

עם זאת, הם לא מיהרו להתיישר עם הסטנדרט המקומי, לפיו מוסיקאים רציניים אמורים להתמקם בצד השמאלי של המפה הפוליטית ולדפוק נוכחות באירועים של שלום עכשיו (או יש גבול, אם הם ממש הארד-קור). האג'נדה של סאבלימינל והצל היתה אחרת לגמרי, ועל כך (כמו גם על הבלים כמו קמפיין השוקו הטיפשי) הם ספגו לא מעט בוז מעיתונאים שכינו אותם לאומנים, פאשיסטים ושאר סופרלטיבים. אלה שטויות במיץ במבה. תדמית כוחנית היא חלק בלתי נפרד מהיפ-הופ, ממש כפי שהיתה בעבר ברוק. אך ספק אם תמצאו בטקסטים של שני אלבומי סאבלימינל חצי משפט שניתן להגדיר כפאשיזם לשמו. בכל אופן, המנוני זקיפות הקומה הלאומית נוסח "התקווה" הפכו את סאבלימינל וצילו למטרה נוחה למזדעזעים מקצועיים. אלה מיהרו להיטפל לפרצופים העצבניים, לתקריות האלימות, לקהל שצועק או לא צועק "מוות לערבים" בהופעות (כאילו שבמגרשי הכדורגל זה לא קורה) ופספסו לגמרי את הפיכתו של סאבלימינל לא רק להצלחה מסחרית מרשימה (עם מכירות שכבר עברו את הכמות של מאה אלף עותקים לשני האלבומים הראשונים, והופעות מפוצצות) אלא גם לאחד האמנים הרלוונטיים והמשפיעים ביותר בישראל, ולמייצג שאין נאמן ממנו לרוח התקופה, ולשאיפותיהם ורגשותיהם של עשרות אלפי צעירים.

מה שמביא אותנו, אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, לריליס החדש מבית מדרשם של סאבלימינל והצל. האוסף הכפול "תאקט אול-סטארס", שיוצא בלייבל האצמאי שהקימו השניים, מכיל 33 קטעים של חבורה מורחבת של אמנים ששמעוני ואליאסי מטפחים במסגרת מה שהם מכנים "משפחת תאקט". המשפחה כוללת ראפרים כשי 360 ובוסקילז (שהסינגל המשותף המצוין שלהם "טינאנאי" סוקר כאן לפני כשבועיים), סיוון, אילן בבילון ואיציק שמלי, כמו גם את סאבלימינל והצל עצמם, המשמשים כפטרוניהם המוסיקליים של האמנים הצעירים ורוחם שורה על האוסף כולו. רשימת האורחים גם היא ארוכה וכוללת את מומי לוי, כלא 6 ושרית חדד, כמו גם שחקני חיזוק כקילה פריסט (שבעברו כמה שת"פים עם וו-טאנג קלאן המוערכים) ואחרים.

התוצאה ללא ספק מרשימה ביותר. כל המשתתפים מפגינים יכולות גבוהות מאד והלהיטים, ביניהם "את אותי שופטת", "טינאנאי", הקאבר ל"פרחים בקנה" והמעין קאבר ל"תחזור תחזור" של משינה זורמים בקצב והופכים את "תאקט אול סטארז", למרות אורכו הניכר (וחרף נפילות כמו "59 שניות של תהילה" שמוקדש לסגול 59, אבל לא מוסיף לאף אחד הרבה כבוד), לדיסק מעניין ומאד מהנה. אגב, לא ברור אם זו היתה הכוונה, אבל האיזכור של משינה די מסקרן . בדיוק כמו שלומי ברכה ויובל בנאי, שהואשמו ועדיין מואשמים לעיתים בסחיבה חסרת בושה משורה של אמנים בריטיים בעיקר, (אבל סחבו את כל הפופ הישראלי של האייטיז על הגב) גם כלפי סאבלימינל והצל וההיפ-הופ שלהם נשמעות טענות דומות. ממש כמי משינה בשעתה, גם הם לוקחים סגנון מוסיקלי מבוסס ומערבבים אותו עם תכנים מקומיים כדי ליצור משהו חדש לגמרי. הודות להם, החיבור הדי מובן מאליו בעצם בין היפ-הופ לבין מוסיקה מזרחית נשמע פתאום כמו הדבר הכי טבעי ואפקטיבי שאפשר להעלות על הדעת ובתוך ים הבינוניות והחלטורה שהוא עולם המוסיקה הישראלית של היום, הם מתבלטים כיחידים כמעט שיש להם משהו חדש ומקורי באמת להגיד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by