בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לנגד עיניים מזרחיות 
 
 עטיפת הספר. הוצאת כנרת    
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל ממליצה על ספרה של מוניקה עלי, "בריק ליין"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מוניקה עלי נולדה בדאקה שבבנגלדש וגדלה באנגליה. גם נאנזין, גיבורת רומן הביכורים שלה, "בריק ליין", נשלחת ללונדון, בגלל שאביה מחליט לחתן אותה עם צ'אנו, המבוגר ממנה בעשרים שנה. אבל לא מדובר במסע ייסורים נוסח "צבע הארגמן" ולא בפארסה לונדונית בין-עדתית בסגנון חניף קוריישי. בעלה של נאנזין לא הופך אותה לקורבן התעללות, הוא סך הכל דן אותה לגורל נורמאלי ועגמומי של אשה מוסלמית שומרת מסורת שכל היום טוחנת תבלינים, מבשלת, גוזמת לבעלה את השיערות באף ועושה לו טיפולי פדיקור. במקביל, היא מתכתבת עם אחותה הצעירה, חסינה, שנשארה בבנגלדש. חסינה ברחה מהבית והתחתנה בסתר כשהייתה בת שש עשרה, לכן גורשה מהמשפחה. במכתבים היא מספרת על כל הזוועות שהיא נאלצת לעבור לאחר שברחה מבעלה שהיכה אותה ומוצאת את עצמה ברחוב.

הנושא המרכזי של הספר הוא כניעה מוסלמית לרצונו של האל ולגורל, מול כוח הרצון של האדם ונכונותו להלחם בגורל הזה. התינוקת נאנזין נולדה חולה, היא גססה כשיצאה לאוויר העולם, אבל אמה סרבה לקחת אותה לבית חולים. "אסור לעמוד בדרכו של הגורל", אמרה, "יקרה מה שיקרה, אני אשלים עם זה. אסור שהילדה תבזבז כוחות על המאבק בגורל. ככה היא תהיה חזקה יותר".

כעבור שנים רבות, בלונדון, נאנזין מוצאת את עצמה בסיטואציה דומה. התינוק הבכור שלה חלה באדמת. היא נלחמת על חייו בציפורניים וכשהוא מתחיל להבריא, היא מייחסת את זה לכוח הרצון שלה. מרגישה שניצחה את אלוהים. למחרת התינוק מת. אבל נאנזין כבר לא יכולה לחזור להיות היצור הפאסיבי שהמסורת המוסלמית מצפה ממנה להיות. זרעים של מרד כבר נבטו, אבל הרבה שנים עוברות עד שהוא מבשיל.

מוניקה עלי מספרת את הסיפור במן קול מאופק ותמים, עם נגיעות הומור עדין ולא מתאמץ. יש לה את את הכשרון לעצב דמות אמינה ואותנטית בכמה מילים וגם יכולת תיאור של צייר ששולט היטב בצבעים שלו. גם אם לא מדובר בסופרת אתנית חשובה במיוחד שתהפוך עם הזמן לטוני מוריסון הבנגלדשית - היא יודעת להחזיק את הקורא בעזרת אותם פרטים קטנים ומכשפים הקשורים לעדתה, ובכשרון הזה, מזכירה לי דווקא את דורית רביניאן שלנו. התלחששויות הנשים במטבח, תוך כדי בישול, הבדיחות המרירות שלהן על הבעלים והילדים, סיפורים על טקסי וודו מהמולדת הישנה, רכילות עסיסית על השכנים וכמובן האיזכורים של המאכלים והתבלינים שישלחו אתכם להזמין טייק אווי מאינדירה. ויותר מכל - הסיפורים הקטנים מהכפר בבנגלדש, במיוחד הסיפור על הדודה מומתאז והשד שלה שהיה מייעץ לה בכל מיני עניינים, ודרכה- לכל הכפר.

"באחד הימים, כשעסקה בניקוי דג גדול ושותת דם, הגתה בבעיה שהציגה לפניה אחת מנשות הכפר. לאשה זו היו שלושה בנים וחמש בנות, והמזון בקושי הספיק להאכלת פיות רבים כל-כך. למרות זאת רצה בעלה להמשיך ולשכב אתה ולייצר עוד פיות, עוד כרסים ריקות. מה עליה לעשות? כיצד תוכל לסרב לבעלה? וכיצד תוכל לייצר בדרך נס עוד מזון בסירים? מומתאס לפתה את מעי הדג ומשכה. סילון דם פגע בסארי שלה. 'מה אני אגיד לה?' היא שאלה בקול".

השד ענה, "תגידי לה שהיא צריכה לאסוף את כל הילדים שלה, מגדול עד קטן, ולהעמיד אותם בשורה לפני בעלה. היא צריכה לאמר לו, 'קודם כל אתה צריך לבחור מי מהם ימות. תהרוג אחד מהם ואני אתן לך אחר במקומו. אנחנו לא יכולים לקיים עוד ילדים, אז אתה צריך לבחור מי ימות. תמורת כל ילד שתהרוג אני אספק לך תחליף".

עוד רובד כובש בספר הוא ההתמודדות של נאנזין עם התרבות החדשה שנראית בעיניה מלאת מסתורין. הקורא רואה את לונדון דרך עיניים תמימות של בחורה שלא יודעת אפילו לעבור את הכביש (מבצע הדומה להתחמקות מטיפות גשם בזמן המונסון) ועוקב אחריה, איך לאט- לאט היא רוכשת את הדרך לעצמאות וחופש. לומדת לחיות בשלום ולהפיק את המיטב משתי התרבויות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by