בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שווה צפיה: סתם שמנה 
 
 
דניאלה זמיר והדס איילון

דניאלה זמיר חושבת שאין סיכוי שמישהו באמת עשוי להלחם על ליבה של הפרה חסרת החן ב"בריג'ט ג'ונס: עובדות החיים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ברידג'ט ג'ונס : עובדות החיים (מאת: דינאלה זמיר)

Bridget Jones – The Edge of Reason

'בריג'ט ג'ונס: עובדות החיים', או בתרגום סימולטני 'ברידג'יט ג'ונס: קצה ההגיון', הושלך באכזריות למלכודת סרט ההמשך, שכשלונו כמעט תמיד מובטח ממילא. כאשר מדובר בסרט ראשון מוצלח בקופות, תמיד ימצא האדם שבעבור עוד חופן ירוקים מוכן יהיה להרוס לצופים את הטעם הטוב שנשתייר מן הסרט הקודם. בסרט ההמשך, ג'ונס עברה את גבול ההגיון עד כדי כך שכבר לא ניתן לזהות את אחוריה הגדולים בשום נקודה על המנעד הרחב של הרציו.

בעוד שברידג'ט מודל 2001 עוררה הזדהות רבה אצל כל בחורה שאינה ממלאת אחר צו האופנה ונראת כמו קיסם דנטלי, אצל ג'ונס 2004 נאלצתי לתבוע את עלבוני בהפגנתיות כבר באחת הסצינות הראשונות, על המהפך שעברה ג'ונס הקטנה. ברידג'ט הפכה משמנמנה רכה וסקסית לסתם שמנה. בתור שמנמנה בזכות עצמי, נהנתי לראות בסרט הראשון את אחת מבנות עמי הסובלות מתנוענעת בגאון על גבי שובר קופות. אך אבוי, היום אין בי שמץ אמפתיה לקציצה האדמומית, אותו אסון אופנתי מהלך שהביט בי בתחנונים מעל מסך ההמשכון.

עם הקילוגרמים הנוספים שהעלתה העגלה הקטנה מאז הסרט הראשון, נראה שגם איבדה את שפיותה, יחד עם כבודה, מודעותה העצמית, ועוד מיני תכונות חסרות משמעות שכאלה, וייתכן ומדובר בקשר אימננטי שיש לחקור לעומק. ב'יומנה של ברידג'ט ג'ונס', התהלכה בריג' על הקו הדק שבין מטופשת לאמיתית, או לחילופין - פתטית לאנושית. בדיוק אותו הקו, היה זה שעורר את הזדהות קהל נושאות הרחם. משם נבעה כל החינניות של ג'ונס.

ברידג'ט החדשה איננה דגם משופר. כאשר היא נתלת מנברשות ונופלת דרך גגות בשם האהבה – היא פתטית מאי פעם. המשפטים החיננים כגון: "ברידג'ט ג'ונס, אלילת מין נחשקת עם גבר בין רגליה" (חלק נכבד מהחן אבד בתרגום) נעלמו כליל והותירו אותנו עם המשפט הדודתי הבא: "החבר שלי הוא עורך דין מצליח לזכויות האדם".

אך רנה זלווגר אינה הבעיה המרכזית של "ברידג'ט גונס: קצה ההגיון", ואף על פי שנשארנו עם אותו קאסט חסר מעוף של קולין פירת', יו גרנט, ושלישיית חבריה המאעפנים של ברידג'ט, אל לנו לתלות את האשם גם בהם.

הלן פילדינג כתב ספר המשך מטופש להחריד, וביבאן קידרון החליטה לביימו
לכדי סרט מופרך לחלוטין. העלילה נפרשת לפנינו כשישה שבועות לאחר סיום הסרט הראשון. ברידג'ט חיה בניחותא עם מארק דארסי (קולין פירת', עם כל הסקס אפיל של קוטג' על פתית, אם במשמנים עסקינן), "עורך דין מצליח בתחום זכויות האדם", כאשר הפראנויות של ברידג'ט מרימות את ראשן המכוער ומשתלטות כליל על מערכת היחסים. היא חושדת שהוא מנהל במשרד רומן עם קולגה קיסמית ויפה ממנה, ולכן היא עושה מה שכל בחורה רציונלית היתה עושה: משאירה לו אינספור הודעות בלתי קוהרנטיות במשיבון, מתפרצת לישיבותיו בעבודה, נופלת לתוך גג ביתו וכו'.

באופן ביזארי להחריד, מרבית העלילה מתרחשת בלא פחות מאשר תאילנד, לשם היא נוסעת עם דניאל קליבר (יו גרנט) לצלם תוכנית תיירות לעבודתה. היא בולעת פטריות הזיה, מושלכת לכלא התאילנדי בגין אשמת הברחת קוקאין שהושתל לה בתיק, מסבירה לאסירות התאילנדיות על נפלאותיה של חזיית הפוש-אפ, ומלמדת אותן לרקוד לצלילי להיט של מדונה.

מסצנה הזויה אחת לשנייה, אותה קולגה קיסמית של דארסי בה חושדת ברידג'ט, מתבררת כלסבית שמאוהבת בכלל בג'ונס הקטנה. ובשביל לשמור בקהל את הצופים שאינם בעלי רחם, זרקו לתוך הבליל המשונה הזה גם נשיקה לסבית. למה לא, בכיף.

אכן, בסרטי בנות מהזן הזה איננו מצפים להרבה לוגיקה ברצף עלילה, ולמען האמת, הפן הריאליסטי שביצירה אף אינו הכרחי להנאה. ב"נוטינג היל", לא תמהנו כאשר ג'וליה רוברטס, שגילמה מגה סטאר יפיפיה, התאהבה בצנון שמוכר ספרים וחי עם שותף. או לחילופין, כאשר ריצ'רד גיר התאהב בזונה עם טעם רע במיוחד. להיפך, שמחנו על ניצחון האהבה, ועירסלנו בליבנו את התחושה החמימה שאם לג'וליה רוברטס זה קרה, זה יכול לקרות גם לנו. אך לולא אותו אלמנט של הזדהות, שמסתיר מאיתנו את המופרכות, היתה נשמטת באחת הליגיטימציה של הז'אנר כולו.

ההתרחשות אשר משמנת את גלגלי העלילה של 'בריג'ט ג'ונס: עובדות החיים', למן הסרט הראשון, מתרכזת משולש האהבים ברידג'יט- דארסי-קליבר. אם בסרט הראשון קיבלנו את זה בחן, בסרט ההמשך אנו כבר נוטים לפתח מבט ביקורתי כלפי התרחשות. ג'ונס כבר איננה א גרויסע מציאע, אלא יותר כישלון למין הנשי. עם זאת - שני גברים מסוקסים ומצליחים (לפי כוונת היוצרים לפחות) רבים על ליבה גדוש הכולסטרול. בשלב זה אנו הנשים אומרות: "א-אה...". ההזדהות נגמרת כאן.

מדד עגבניות הרקובות: המבקרים שנאו את הסרט, שקיבל 23% טריות בלבד . הם טוענים שמדובר בסרט מאכזב, רווי בסצינות מאולצות וטיפשיות שהורס לגמרי את החוויה של הסרט הראשון.

לפי הניו יורק טיימס: הסרט כל כך גרוע שהוא גורם לראשון להראות כיצירת מופת.

לפי רוג'ר איברט: הסרט לא משתווה לקודמו, אך עם זאת מדובר בסרט חביב ומהנה שמורכב מאפיזודות קומיות מוצלחות ומצחיקות למדי.

לפי הסן פרנסיסקו כרוניקל: אין בסרט שום סיפור והבמאית ניסתה למלא את זמן המסך בדיאלוגים סתמיים, מוזיקה קיטשית, וסצינות טריוויאליות.

הכסף מדבר: הסרט הראשון היה להצלחה קופתית מסחררת. הוא עלה 25 מליון דולר בלבד והרוויח כ 280 מליון דולר. בסרט זה המפיקים השקיעו 70 מליון דולר והוא הכניס 10 מליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו, מה שהעמיד אותו במקום ה 5 בטבלת שוברי הקופות האמריקאית. סביר שהסרט יכסה את ההוצאות שלו, אך קשה להאמין שהוא יהיה רווחי כמו קודמו.
 

אהבה במקום אחר (מאת: הדס איילון)

 
We Don’t Live Here Anymore

"אהבה במקום אחר" הוא סרט עצמאי פרובוקטיבי המבוסס על שני סיפורים מאת אנדרה דובוס (שכתב גם את הסיפור על פיו נעשה הסרט המצוין "בחדר המיטות").

ג'ק והנק הם חברים טובים המלמדים בקולג' בעיירה אמריקאית קטנה. ג'ק נשוי לטרי והנס לאידית וארבעתם נפגשים באופן קבוע לארוחת ליליות רוויות ביין.
שני הזוגות נמצאים בתוך מערכות יחסים כושלות. ג'ק וטרי נשחקו מעול ההורות ומקשיי פרנסה והם רבים על כל עניין אפשרי, ואילו הנק ואידית כמעט ואינם מדברים.
יום אחד, אידית מתעייפת מהרומנים המזדמנים של הנק, ומנסה למצוא נחמה בזרועותיו של ג'ק. ג'ק הרווי רגשות אשם דוחף את אשתו, טרי, להיכנס למיטה עם הנק ומה שמתחיל כפלירטוט כמעט תמים הופך לרצף בגידות בין כל הדמויות הסוחף אותן למערבולת רגשית סוערת.

מארק רפאלו, חביב סרטי האינדי, שהתגלה בסרט "מישהו לסמוך עליו" מגלם את ג'ק. לורה דרן המצויינת, שלא שיחקה באף סרט מעניין מאז "החברות של רות" מ 1996, מגלמת את טרי. נעמי ווטס ("מלהולנד דרייב"), שבוחרת את תפקידיה בקפידה ראויה להערכה , מגלמת את אידית, ופיטר קראוזה (נייט פישר בסדרה "עמוק באדמה") מגלם את הנק.

את הסרט ביים ג'ון קארן, ואת התסריט כתב התסריטאי הוותיק לארי גרוס ("48 שעות", המשחק") שאף זכה עליו בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל סאנדנס.

מדד עגבניות הרקובות: טובי המבקרים התלהבו מהסרט והעניקו לו 74% טריות. הכנות של הסרט הופכת אותו לעיתים לקשה לצפייה, אך הם טוענים שהסבל משתלם. מדובר בסרט חכם, עם דמויות עמוקות, ומשחק מופלא של ארבעת השחקנים.

לפי הרולינג סטונס: קאראן וגרוס יצרו סרט ספרותי, אירוטי ומשעשע עד כאב.

לפי השיקגו טריביון: מדובר בסרט שיכול היה בקלות להפוך לאופרת סבון אובר דרמטית, אך הבימוי המבריק של קאראן והמשחק המשובח של כל השחקנים, הופכים את הסרט ליצירה כנה ורגישה שמאד מזכירה את סרטיו של ברגמן.

הכסף מדבר: הקהל האמריקאי לא מרבה ללכת לסרטים עצמאיים וקודרים ולכן זה לא מפתיע שהסרט הרוויח עד כה רק שני מליון דולר
 

אתרים רשמיים:

 
 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by