בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
למה היא מתכוונת? 
 
 מתוך עטיפת הספר. הוצאת בבל   
 
מיטל שרון

מיטל שרון על "הלא של קלרה" - ספר מערער שמצליח להתקיים בשטח האפור, מבלי ליפול לקלישאות של ה"שואה" או ה"גבורה"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ספרי שואה, תחשבו עליהם רגע. האם אינם מסתדרים בדימיונכם בשני טורים מקבילים, הנושאים את הכותרות "שואה" ו"גבורה". בטור הראשון ניצבים הספרים שמספרים על השואה עצמה; על הזוועות, על המכות, על הרעב ועל ההשפלות, ובטור השני עומדים הספרים שמדברים על החיים שאחרי; הקמת בית חדש, מעבר לארץ חדשה והפקת לקחים מהשואה. נדמה כי הספרות עושה כמיטב יכולתה כדי לשכפל את המיתוס של ניצול השואה ההירואי.

מעטים הם הספרים שמדברים על רגע התפר. אותו רגע בו אדם מותיר את אושוויץ מאחוריו וחוזר אל החיים. אותו הרגע שבו אדם הוא כבר לא יהודי מלוכלך, אבל גם עוד לא זכה למעמד התרבותי של ניצול שואה. הרגע שבו הגוף עדיין נמצא בתת תזונה, אולם המזון כבר נמצא בשפע על השולחן.

הספר "הלא של קלרה" (מאת סואזיג אהרון) מתחיל בדיוק ברגע הזה. השנה היא 1945, וקלרה חוזרת מאושוויץ, אחרי שעשתה סיור קצר באירופה. היא חוזרת אל צרפת, אל חבריה ואל הילדה שלה. ואולי חוזרת היא לא המילה המדוייקת, משום שגופה של קלרה אכן חוזר למקום בו היה לפני המלחמה, אבל זהו כבר גוף מעונה, גוף שכבר אחראי לרצח של כמה אנשים בניסיון לגאול אותם מייסורי המחנות, ואישיותה של קלרה מסרבת לחזור. כמו אותו דובון מסיפורי הילדים, שאומר רק לא ולא, קלרה מושכת בכתפה לנוכח כל פיתוי לחזור אל הזהות אותה השאירה מאחוריה עם תחילת המלחמה.

הלקח העיקרי של קלרה מהשואה הוא הסירוב. הנאצים, אומרת קלרה, מנסים לשייך אותה לקבוצה. הם רוצים לסגור אותה במגירה ולשים עליה תווית מסודרת. הם רוצים שהיא תהיה יהודיה מגרמניה. קלרה מסרבת. היא מסרבת להיות יהודיה. מסרבת לדבר גרמנית. מסרבת לקבל בחזרה את הילדה שלה. מסרבת.

קלרה בוחרת בזהות חדשה. קלרה נוסעת לאמריקה כדי לפתוח דף חדש. יש משהו מרענן מאד במבט הזה של קלרה, מבט שמסרב להיות רומנטי, מבט שמתעקש למצות עד הסוף את חווית קו הגבול. זהו מבט אפור, אשר ממשיך ובודק את הגבול בין השחור ללבן, בין הנאצים לבין היהודים, ובין לוחמת ההישרדות של ימי המלחמה לבין המוסר החברתי של ימי שלום.

והמבט הזה של קלרה מחלחל גם אל הקורא. פתאום דבר לא נראה מובן מאליו. האם אני באמת שייך לקבוצת הישראלים, על החלטותיה ופעולותיה? האם אני באמת שייך למעגל החברתי שלי, האם הבית הזה, שבו אני קורא את הספר, הוא אכן המקום שמגונן עליי ומכונן מחדש את זהותי בכל יום?

וזוהי בדיוק גדולתו של הספר שמספר את קורותיה של קלרה. "הלא של קלרה" כתוב היטב והוא נקרא בנשימה אחת, נשימה שבסופה מגיע הרגע שבו מניחים את הספר מהיד, והכל נראה פתאום זר. הקשרים האלו, שבדרך כלל נראים כל כך טבעיים, בין הקורא לבין זהותו המגובשת, מתערערים, והקורא מוצא את עצמו בארץ לעולם-לא.

זהו ערעור מפחיד, משום שהוא דורש מהקורא למחוק את הדף שמספר את סיפור חייו, ולנסות לכתוב אותו מחדש, על גבי סימני המחיקה. אבל אלו חמש דקות של פחד ששווה לחצות ולחוות, משום שמתברר כי מאחורי נתיבי החיים שבהם כבר צעדת, מסתתרים נתיבי חיים חדשים, מרגשים, ואפשריים לא פחות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by