בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דרישת שלום מגן עדן 
 
 מתוך עטיפת האלבום   
 
רם אוריון

נכון שהאלבום האחרון של אליוט סמית' יצא כבר לפני כחודש, אבל הבנאדם עדיין מת לגמרי. רם אוריון מתרגש ונזהר שלא לקרוא אותו כמכתב התאבדות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אליוט סמית' לא סיים בעצמו את העבודה על אלבומו האחרון, שיצא לפני חודש - כשנה לאחר מותו. הקרדיט הרשמי להשלמת ההפקה ניתן ל"משפחה וחברים". בפועל היו אלו חברתו לשעבר, המוזיקאית ג'ואנה בולם, ורוב שנפף, שותפו להפקות קודמות - שעשו את עיקר עבודת בחירת השירים, המיקסים והעריכה.

אמנם מדובר בפרוייקט שרוב עבודת ההקלטה עבורו כבר נעשתה על ידי סמית' אבל כמות השירים ( סמית' עבד על חומר שיכול היה למלא אלבום כפול) ורמת הגימור המשתנה שלהם היו עלולים להיות מטופלים באופן שהיה יוצר תקליט שונה לחלוטין. אין ספק שלא היו טובים מחבריו הקרובים ביותר של סמית' לביצוע המשימה הקשה הזו, ואולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת להם היא שהדיסק הזה אכן נשמע, רוב הזמן, כמו האלבום השישי של סמית' ולא כמו אוסף הקלטות שלוקטו לאחר המוות.

הקשבה לשיריו האחרונים (בינתיים. תנו לזה זמן, בטח יבואו עוד), עלולה לפתות את המאזין לגישה של האזנה למכתב התאבדות. ההתייחסויות הרלוונטיות לא חסרות, אבל היי, אצל סמית', גם כל אלבום אחר מכיל את אותם סימנים מקדימים. האלבום נפתח עם Coast to coast המרשים, עמוס גיטרות ונשמע כמו המשך ישיר להפקות הרב שכבתיות משני אלבומיו הקודמים שיצאו ב"דרימוורקס".

המעבר שסמית' עשה באלבומו הרביעי מעבודה ביתית להפקה אולפנית מלאה לא בהיכרך עשתה חסד עם השירים שלו, שתמיד הגיעו מהמקומות הכי אישיים, אינטימיים - ולרוב גם אפלים. מצד שני, העיבודים המורכבים יותר שמאפיינים את אלבומיו האחרונים הביאו למיצוי מקסימלי של החשיבה ההרמונית יוצאת הדופן שלו, ההשפעות של שנות השישים ונתנו רקע הולם לנגינת הגיטרה החשמלית המלוכלכת והמבריקה של סמית'.

באלבום החדש סמית' הגיע לסוג של איזון דרך מינון של עבודה ביתית ואולפנית לפי הצורך של השירים עצמם וכך נוצר מארג דינמי עשיר יותר מכל אלבום אחר שלו. מהפתיחה הבומבסטית אנחנו צונחים ישר למצע הרך של הפריטה האופיינית על האקוסטית והרמונית שני קולות ב"let's get lost" שהיה יכול למצוא את מקומו בקלילות גם באלבומיו הראשונים ואחריו ב-"Pretty" אנחנו מקבלים משהו מהצד הפופי (העצוב, תמיד עצוב) של סמית' וב"Don't go down" חוזרת החשמלית הנהדרת של סמית' עם פזמון נצחוני. כך הדיסק ממשיך, וכל התנודות הרחבות האלו לא מפריעות לנסיעה החלקה של האלבום שנשמע ממוקד ומדויק.

אי אפשר להגיד על הדיסק הזה שהוא הטוב ביותר של סמית', אבל מצד שני, על איזה מקודמיו אפשר להגיד את זה? היצירה של סמית' הייתה תמיד כל כך כנה מרגשת, מיוחדת ומושקעת שגם אם לוקחים בחשבון את המעבר מהקלטות הארבע ערוצים בבית לאולפנים הגדולים, ההתמכרויות הגמילות, הצלילות והאהבות, בלתי אפשרי לפרק אותה לפסגות ושפלות ולאחר מותו מה שנשאר זה גוף עבודה שהצטבר בעשור האחרון לחייו, שהדיסק האחרון מצטרף אליו בטבעיות מבלי לגרוע ממנו דבר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by