בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דוגי בלי סטייל 
 
 (רויטרס)   
 
הילה בקמן

11 שנה חיכתה הילה בקמן למאסטרפיס שיחזיר לסנופ דוג את הכבוד. R&G - Rhythm and Gangster: The Masterpiece הוא לא ממש זה, אבל לרגעים הוא מתקרב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
חלפו 11 שנה מאז אימץ ד"ר דרה את קאלוין ברודוס, העלם הצנום מקליפורניה, סוחר הסמים לשעבר עם הגרוב המתמרח, הגאנגסטר אטיטוד והאג'נדה הסקסיסטית, הידוע בכינוי סנופ דוג. ב-1993 הוציא סנופ את אלבום הבכורה המופתי Doggystyle , בהפקתו של דרה, שקנה לו את נאמנותם הדבקה של חובבי היפ-הופ שנשבו בקסמי הפלואו בעל המרקם הקטיפתי והחריזה הלאקונית, החפים ממאמץ, של הדוג אול מייטי.

בינתיים, הספיק להסתכסך עם דרה והלייבל Death Row, לחרחר מלחמה עם הראפרים של האיסטקוסט, להוציא כמה אלבומים לא מוצלחים בלייבל No Limit , להשלים עם דרה ועם האיסטקוסט, ולהוציא את האלבום הלא רע בכלל מ-2002, Paid tha Cost to Be da Boss.

כשקיבלתי לידי את R&G - Rhythm and Gangster: The Masterpiece, אחזה בי התרגשות מהולה בחשש. האם יצליח הפעם סנופ לשחזר את אותו סאונד עוטף, החודר לבית החזה, מתפשט בכל הגוף ומנעים את חללו הפנימי - זה שמלווה את Doggystyle (המכונה ג'י-Fאנק)? האם, כפי שמבטיח שם האלבום, Doggystyle, היה רק סימן לבאות, הקדמה ליצירת המופת האמיתית שבוששה להפציע מקץ 11 שנים?

התחושה, עם השמעת האינטרו הסוחף של האלבום, I Love to Give You Light , בעל ההשפעות הגוספליות, היא שנכנסתי בשערי הכנסייה של הדוגפאת'ר המיטיב. אלא שזו הייתה רק הבטחת תעתועים. אמנם, סנופ, בניצוחם של הנפטונז, מפיקי-העל ששיתפו אתו פעולה בלהיט Beautiful, מלהטטים עם מקצבים חדשניים, לעתים אקספרימנטלים, כמו אלה בלהיט Drop It Like It’s Hot הטרחני, וב- The Bidness התזזיתי, ועם סאונדים מגוונים הכוללים אולד סקול היפ הופ (Ups & Downs), דיסקו (Signs עם ג'סטין טימברלייק וצ'רלי וילסון) וג'אז (Fresh Panties On), ומשתפים פעולה עם ענקי Fאנק (בוסטי קולינס) ודיסקו (האחים גיב מהבי ג'יז), אבל מה שנשאר במהלכה ובסופה של שמיעה הוא בעיקר רושם. לא תחושה, אלא רושם.

את מקומו של הסאונד השמן, המחלחל והסקסי שעיצב ד"ר דרה, זה שנושא את קולו של סנופ כפי שנושאת רוח קיצית את ריחו של הים, תפס הסאונד השדוף, המסונתז מתמיד של הנפטונז, שמייצר גרוב פריפריאלי, חסר נשמה, מקרטע, שלא מצליח להדהד בליבה וגורם לסנופ לעצירות מוסיקלית.

ובכל זאת, האלבום המרשים הזה, מכיל גם כמה טרקים שניתן לחלץ מהם רמזים עמומים לסנופ הישן והטוב: Step Yo Game Up ההארדקוריסטי בהשתתפות שון דו וטרינה, שלמרות הסאונד המטריד, האפל והמלים הסקסיסטיות הבוטות, עשוי לגרום גם לרגישות שבבנות (שלא רגילות שמכנים אותן כלבות ומפצירים בהן באגרסיביות לזיין) לשקשק את הטוסיק; I Promise, בעל האיכות הפרינסית ה- Fאנקית פתלתלה; Oh No , שהוא אולי הטרק הכי כיפי באלבום בשיתוף 50 סנט (כן, דווקא 50 סנט) וב-No Thang On Me -הביצוע החביב שלו לקרטיס מייפילד, שמציין את חזרתו למוטב (לא שזה מפריע לו להמליץ לסטור לאישה סוררת ב- Can You Control Yo Hoe) בתוספת הביט הבאסי במקצב הנמוך, שמחליף את הביט המהיר והמוחבא במקור, וכמה שוּבִּידוּז נחמדים שמזכירים את ההתנהלות ה"לייד-באקית" שכל כך חסרה באלבום הזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by