בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוות זה כואב 
 
 
לילך וולך

לילך וולך רצתה להריץ דחקות מול "משחק מקדים" של גלית גוטמן, אבל הפגישה הלילית של קובי מידן ואוסנת וישינסקי הזכירה לה איפה היא חיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
באמת שהתכוונתי להריץ דחקות על גלית גוטמן, המנחה האיומה בתבל, באמת שהתכוונתי לדבר על שעשועוני שידוכים כמי שמוכרים את המשתתפים/ות שלהם כמו סוסים ביריד. ולמרות שחירפתי את מקצת התאים האפורים שנותרו לי, בשביל לצלוח את "משחק מקדים", למענכם. בסופו של דבר הגעתי ל"פגישה לילית" עם קובי מידן שראיין, בתוכניתו הראשונה לעונה זו, את אסנת וישינסקי ואז החיוך קפא לי.

אסנת ושלמה וישינסקי שכלו את ליאור בנם, לפני כחצי שנה בציר פילדלפי, כאשר הופצץ הנגמ"ש בו היה, הוא היה בן 20 במותו.אני לא אשקר ואומר שבמפה אילמת אני אדע למקם את ציר פילדלפי, בטח שלא אומר שאני צופת חדשות אדוקה ויותר גרוע – כמו רובנו, עם מה שמרתיח ומקומם אותי, אני לא עושה הרבה, מקסימום כותבת כאן.

ובכל זאת, אתמול, אחרי שישבתי וציחקקתי על האהבליות הבלתי נסלחת של "משחק מקדים" ואחרי שאהבתי את דנה ואסי ב"אהבה זה כואב", ונגעלתי מהפרסומת ל"יופלה", והתיישבתי סוף סוף לסקר את "פגישה לילית", פתאום קלטתי - מה חשבתי לעצמי? שאני חיה בלונדון? איך לעזאזל יכול להיות שאני וכל מי שאני מכירה מסביבי מצליח בחיי היומיום לשכוח שיש איפשהו, לא רחוק מכאן, חיילים שנופלים למנהרות תופת. שמצליח שלא לזכור שאנחנו מדשדשים בבוץ הזה כבר המון זמן, יותר מדי זמן וזה לא נגמר, ולא נראה שיגמר בקרוב. ברור שכולנו "יודעים" שזה מה שקורה, אבל אנחנו באמת מצליחים להבין את זה? אתמול הבנתי שאני לא מבינה את זה, לא מבינה כלום.

אסנת וישינסקי, היתה, בראיון עם קובי מידן, 'כל-אדם'. היא היתה כולנו, כל הנשים, כל האמהות, כל המשפחות. היא לא הפסיקה לחייך - לא באופן קפוא של מי שעדיין לא עיכל את האסון שקרה לו, אלא בחיוך הנורא יותר - של מי שהבין בדיוק, ובכל זאת נאלץ למצוא סיבות לחיות. היא לא הפסיקה לחייך אבל העיניים שלה היו גדולות ולחות ושם היה אפשר לראות את כל חצי השנה האחרונה שעברה. זה נשמע קלישאתי לומר, אבל היא באמת היתה יפה ואמיצה וגאה, ולא היו לה את כל התשובות והיא גם לא ניסתה להעמיד פנים שיש לה. גם אסנת וישינסקי לא תופסת מהו מוות, ככה היא מעידה על עצמה, ואם היא לא מבינה את זה, אז מה נאמר אנחנו, המנותקים מרצון, המחוספסים מפחד, שלא ממש רוצים לחיות פה, אבל לא מעזים לעזוב.

אחרי הרבה זמן, בפעם הראשונה זה באמת נגע בי. זה אכזרי כלפי כולם, אבל איכשהו, כשאתה רואה את הפנים התורניות שבחדשות, זה צובט לרגע ואח"כ הופך לבליל שנדחק לשולי המוח במקום שנקרא באופן כללי - "המצב". המצב חרא, המצב משביז, אבל זה רק מצב. מצב זה לא אנשים אמיתיים, ואם אומרים את זה הרבה פעמים ברצף זה מאבד משמעות –מצבמצבמצבמצבמצב. מאחורי מילת הקוד "המצב" יש הרבה אסנת וישינסקיות שלא ישנות טוב בלילות ומגהצות מדים ומבררות מה ירצו הבנים שלהם לאכול כשיחזרו בשבת, כי הן לא יכולות להפסיק את הטרוף הזה שמסביבם, אבל לפחות הן יכולות לשמח אותם באוכל של אמא. אז זה מה שהן עושות, כי זה מה שנשאר לעשות.

"אנחנו נמצאים במקום בו אנחנו אדישים, יהיה עוד פיגוע ועוד פיגוע ואחריו שידור פריים טיים", אמרה בראיון, והיא יודעת על מה היא מדברת, היא בדרנית ושחקנית והיא הולכת להיות חלק מהרוטינה הזו, מכל כיוון אפשרי. ואנחנו שומעים ומזדעזעים לרגע, אבל אז חוזרים לשקוע בספה. ומזפזפים אח"כ למשהו אחר, והדברים שהיא אמרה יהדהדו יותר או פחות זמן, ואולי נשקול לעשות משהו ואז נחליט שאין לנו זמן לזה. ונחכה, נחכה בסבלנות של מי שמרגיש שאין לו ברירות עד שזה יגיע גם אלינו.

קובי מידן שהיה לכל אורך הראיון פרטנר רגיש וחרישי, כמו שהוא יודע לעשות, סגר את התוכנית במשחק האסוציאציות השנוא והחושפני, וכאשר הוא זרק לה "ילד", ענתה לו וישינסקי "פרח". וגם אז היא לא בכתה, אני כן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by