בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נחמה תחת שמיכה 

נחמה תחת שמיכה

 
 
תאנה בלום

מה עושה אבא לצד שפנפנת פלייבוי, ומה עושה החורף בחצי מהשירים שנכתבים בתל-אביב? כל זאת ועוד בפרק נוסף ביומן הרשת של היורשת הנהנתנית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קשה להיות לבד בחורף. במיוחד בתל אביב, שהחורף שלה הוא מין מצב חירום מיובא, והרוח שלה מייללת מבעד לזיגוג הכפול וכולם מתיישבים על איזו אהבה בת חודשיים כאילו הייתה כיסא מוזיקלי. ואני נשארת לבד, כי לאן אפשר ללכת?
 
 
מול הקמין המשפחתי במגדלי ג.ה. אני מחממת לעצמי יין חם עם ברנדי אלכסנדר, תאנים, ציפורן וקינמון, מקווה שאולי מישהו יקפוץ, אבל מי יקפוץ? נכון, בליל חורף אחד מגיע מין מאהב מן העבר. הוא בא, שולף קונדום בטעם דומדמניות, אוכל את כל הפאטה שהבאתי מפריז, גומר בקבוק וויסקי והולך. בלילות כאלה משפחות או זוגות מאוהבים אוכלים שוקרוט או גולאש, בי. באר יין.

אינטימיות, זה מה שהשלכת כופה על אנשים. כמו שמלחמות כופות עליהם אהבה עד שדורות שלמים של בּייבִּי בּומרס לא מבינים מנין תגיע הפנסייה שלהם. העצים בגינת הפנטהאוס שלי קירחים, רק מוות וקיפאון בכל מקום, כולם מוצאים נחמה מתחת לשמיכה או בתחתית הלילה, כולם חוץ ממני.

למעשה, הישראלים כל כך רומנטים בנוגע לחורף הקצר שלהם, עד ששני שלישים מהרוק הישראלי מדבר על גשם, שמיים אפורים ושלכת, כאילו אנחנו במדינת מונסון; ואת השליש הנותר כתבו רוסים נוגים על מעילים פשוטים ופנסים על הגשר, כאילו אנחנו בסנט פטרבורג או סיביר.
 
 
אני נזכרת שגם לי בעצם יש משפחה. אבל אמא עדיין בגמילה ואבא... אולי הוא על היאכטה בקאריביים, מי יודע. אני שמה תקליט ישן של קרול קינג וחושבת על אינטימיות. יש נשיקות באוויר של קוקטיילים, ונשיקות מזיעות בלחי של מועדונים, אבל עם אנשים שאוהבים אי אפשר לדבר, (כי המילים יהרגו את מה שמעבר להן), עם אנשים שמדברים איתם אין על מה לדבר, (כי על מה יכולים לדבר אנשים שמשלמים אלף דולר לשבוע על הלחמה כימית של תוספות שיער?) , ועם אלה שאולי הייתה לי איתם אינטימיות לרגע, אני לא מדברת.

לאקאן אמר שהמילה היא הרצח של הדבר. אבל מהו הדבר שצריך לרצוח במקום הזה שביל שמישהו ישב איתך בשקט מול האש העליזה? אני מתקשרת לטלפון הלווייני של אבא. "בואי בובילה," הוא אומר, "אנחנו עושים ארוחת 'ת'אנקס גִיבִינג', תקפצי בובה על מטוס ותבואי."

אני עולה על טיסה של א.איירליינס, מחלקה ראשונה, 12 אלף דולר כדי לקבל יחס. כשאני מגיעה לכרמל שבצפון קליפורנייה, השלכת זורקת בעצים האדומים. בדרך העפר שמובילה לבית של אבא שלי, דב גריזלי חוסם את הדרך. אחרי שהמצלמה מזהה אותי בשער החשמלי, והצמיגים מפצפצים על שביל החצץ, אני מבחינה בבחורה כבת שמונה עשרה, עם אזני ארנב, מכנסונים וסינר גוררת ערמת בולי עץ להסקה. אבא פותח את הדלת בחלוק משי וסיגר. "מי זאת האשה הזאת?", אני צורחת. "זאת באני, היא ארנבת, את לא רואה בעצמך? " הוא מחייך ומוזג לעצמו ברבן.

"נסה שוב, תכשל שוב, תכשל טוב יותר." אמר בקט, ואני טורקת את הדלת מאחורי האינטימיות המשפחתית. יש לי אקס לא רחוק מכאן. במאי סרטי אימה שגר במין מצודה כאן על אחד ההרים. התקשרתי אליו מהמטוס כשהאכילו אותי בענבי מוסקט ואמרתי שאני מגיעה לכרמל וכשהנסיון להתקרב לאבא נכשל טוב יותר, אני מזמינה את עצמי. תרנגול ההודו כבר מונח על השולחן כשאני מגיעה. ציפור אומללה מוקפת פמוטים, כמה נערות גותיות ושני תאומים זהים צרפתים ("הם מוזיקאים נהדרים", ריצ'רד מסביר לי, "משהו בסגנון אייר") יופי. כשמתיישבים לאכול את הציפור אני עדיין לא מבחינה באינטימיות. השעות נוקפות, אנחנו בדיז'סטיף, שרועים על הרצפה.
 
 
 
"אז מה קרה לאידילייה המשפחתית?" שואל רי'צרד.
"אני לא יודעת." אני עונה . "מצאתי את אבא שלי עם בחורה מחופשת לארנבת, בא לי להקיא."
"את רוצה לטרוף את הארנבת, נכון?יש לי פתרון מושלם בשבילך!", הוא נעמד על רגליו בפרץ תושייה ונעלם בעליית הגג. כעבור כמה דקות הוא חוזר עם מזכרת מאחד הסרטים, חליפת זאב מקורית בת מאה שנה שעשויה מזאב סיבירי מפוחלץ, טלפיים, טפרים והכל.
"את מוכרחה ללבוש את החליפה." הוא מודיע.
"למה אני?"
"כי את האדם היחיד שזה יעלה עליו. אף אחד לא הצליח ללבוש אותה אף פעם."
"אני לא מוכנה לעטות על עצמי זאב מפוחלץ בן מאה."
"נו, קדימה, זה יהיה כמו הסנדל של סינדרלה, אם זה יעלה עלייך תהיי נסיכה."
"אני כבר נסיכה, מותק".

אבל אין לי ברירה. התאומים מעודדים בקריאות "גו וולף, גו וולף, גו וולף!" אני מרכיבה את כפות הרגליים, את הגוף, ובסופו של דבר את הראש הענק עם הניבים החדים והלשון הוורודה, המידה מושלמת; וכמו אלכסנדר פן, גם אני דבר שחושב שהוא בסיביר כשעצם הוא בקליפורנייה.

"אני מאוהב בך" אני שומעת את קולו של ריצ'רד מבעד לעצמות היבשות. "אני רואה אותך בתוך הזאב ואני מאוהב בך."

הנערות הגותיות פורשות לחדר הביליארד לעסקיהן המלוכלכים והלילה שלי נגמר במיטת האפיריון של ריצ'רד, פאן ללהבות מרקדות באח, קרדיטים. אני לא יודעת אם זו האינטימיות שאליה ייחלתי, אבל בהחלט מצאתי רגע אינטימי עם רוחו של זאב סיבירי, זאב ערבות בודד. התקרבתי לחורף הארוך שלו, לריח הדם שעלה בנחיריו, לשלגים האינסופיים שראה בימי חייו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by