בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שווה צפייה - כל הסרטים החדשים  
 
 
הדס איילון

הדס איילון מרוצה מהחדש של אלטמן ונב קמפבל, וגם: טום הנקס באגדת כריסמס צ'יזית, קולין פארל בחצאית, אחד איכותי על כדורגל, אחד רוסי למביני עניין, ו"הכלה הסורית"

 
 
 
 
 
 
 
 
 

רקדנים

 
The Company

אם פורסט גאמפ היה חובב קולנוע, הוא וודאי היה אומר שרוברט אלטמן הוא כמו בונבוניירה, "אתה אף לא יכול לדעת מה אתה הולך לקבל". אותו במאי שהביא לעולם יצירות מופת ששינו את פני הקולנוע כמו "מאש" ו"תמונות קצרות", עשה גם סרטים נשכחים ולא חשובים כמו "מי רצח את קוקי" ו"ג'ינג'רברד", או סתם סרטים משעממים כמו "משהו ללבוש".

אני שמחה לבשר לכל מעריציו של אלטמן ש"רקדנים" אמנם אינו אחד מסרטיו הגדולים ביותר של אלטמן, אבל בהחלט מדובר בסרט שמראה עד כמה אלטמן הוא במאי גדול.

אלטמן מרבה לחשוף בסרטיו את אחורי הקלעים של תעשיית הבידור. הוא עשה זאת עם מוזיקת הקאנטרי ב"נאשוויל", האולפנים ההוליוודים ב"שחקן" ותעשיית האופנה ב"משהו ללבוש". עכשיו הוא מתאר עולם שלדבריו היה זר לו – עולם הבלט. הסרט עוקב אחר שנה בחייהם של רקדנים בלהקת ג'ופרי- להקה מפורסמת משיקגו. במהלך השנה נולדות קריירות, מתות קריירות, מתקיימות חזרות, הופעות, והרבה אינטריגות. הסרט מתרכז בעיקר בהעמדת מופע שנקרא "נחש כחול", פרויקט שנראה תחילה תמוה לרקדנים, אך הופך מבלאגן גדול ליצירת ריקוד מופתית.

את הרעיון לסרט הגתה נב קמפבל ("צעקה"), חובבת בלט מושבעת ורקדנית מגיל 8. היא ביקשה מברברה טרנר ("ג'ורג'יה אחותי", "פולוק") לכתוב את התסריט, ומאלטמן לביים. קמפבל מגלמת בסרט את ריי, רקדנית עולה, שעובדת במלצרות כדי להשלים הכנסה ותוך כדי כך גם מתאהבת בג'וש (ג'ימס פרנקו), שף צעיר ונאה.

סיפור האהבה בין ריי לג'וש הוא החלק המרגש ביותר בסרט. הם נפגשים, שוכבים, מתאהבים - וכל זה בלי דיאלוגים שנונים ובלי פלירטוטים מעיקים. סיפור האהבה הזה מבוים בעדינות ובאיפוק שהופכים אותו לאחד הרומנים המצולמים היפים ביותר שזכיתי לראות בשנים האחרונות.

אל תצפו למצוא בסרט נרטיב או איזושהי התקדמות עלילתית. כל מה שאלטמן רוצה לעשות הוא להעביר פיסת חיים שנראית כמעט כמו סרט דוקומנטרי שמתעד את תהליך היצירה. כדי להשלים את המראה הריאליסטי הוא משתמש באותן טכניקות שבזכותן התפרסם; הצילומים הארוכים שתופסים רגעים חמקמקים, מספר רב של דיאלוגים שמתרחשים בו זמנית, סצינות שנגמרות באופן פתאומי. בדומה לחיים, לא כל סצינה בהכרח מובילה למשהו אחר, ולא כל דיאלוג טומן בחובו איזו אמירה גדולה.

גם סצינות הריקוד נראות קצת זרות בנוף הקולנועי של היום. בעידן שבו רוב הסרטים המוזיקליים נראים כמו קליפ אחד גדול, אלטמן דווקא בוחר לביים את קטעי הבלט בשוטים ארוכים עם מעט עריכה, אך עם המון כבוד לריקוד, ובכך יוצר סצינות בלט מרהיבות וסוחפות, שהן נקודות השיא של הסרט.

נקודת החולשה בסרט המקסים הזה, היא דווקא הופעתה של קמפבל, שאני לא בטוחה שאלטמן היה מלהק אותה אלמלא הייתה כל כך מעורבת בפרויקט. היא אמנם כובשת כשהיא רוקדת, אך כאשר היא פותחת את הפה משהו מהקסם הריאליסטי מתפוגג והיא מיד חוזרת להיות ג'וליה היבבנית מ"שולחן לחמישה".

לכו לראות את "רקדנים", אך עשו לעצמכם טובה ותראו אותו בקולנוע. סצינות הריקוד היפות וודאי יתפספסו על המסך הקטן.

מדד העגבניות הרקובות: המבקרים חלוקים בדעותיהם והסרט קיבל 66 אחוזי טריות (נמוך יחסית לסרטיו של אלטמן). חלק לא יכלו לסבול את היעדר העלילה והריאליזם המוגזם, ואחרים דווקא חשבו שמדובר באחד הסרטים הטובים של אלטמן בשנים האחרונות.

הכסף מדבר: סרט זה, כמו הרבה סרטים של אלטמן, גרם להפסדים. הוא הרוויח עד כה 6 מליון דולר בלבד. אבל אין צורך לדאוג לאלטמן, שכמו וודי אלן, שייך לקבוצה של במאים מוערכים שלא צריכים לעשות קופה כדי למצוא ממנים לסרטים העתידיהם שלהם.
 
 
לפי השיקגו טריביון: סרט שמשתבח מצפייה לצפייה. סרטו של אלטמן, בניגוד לסרטי ריקוד רבים, מצליח באמת ללכוד את הליריות והמורכבות של תהליך היצירה.

לפי הסן פרנסיסקו כרוניקל: סרט לא קוהרנטי שמזכיר בחסרונותיו את "משהו ללבוש" ולא מתקרב ברמתו לסרטיו החשובים של הבמאי.
 

אלכסנדר

 
Alexander

הסאגה החדשה מבית היוצר של אוליבר סטון מתארת את חייו של אחד המצביאים הגדולים ביותר בהיסטוריה של האנושות – אלכסנדר מוקדון. קולין פארל ("תא הטלפון") מגלם הצעיר השאפתן שהוביל את צבאו כנגד כל הסיכויים וכבר בגיל 32 הפך לשולט הבלתי מעורער של האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ידע.

הסרט סוקר את חייו של מוקדון, מילדותו ועד נפילתו הבלתי נמנעת, עם מתן דגש מיוחד על יחסיו עם אמו (אנג'לינה ג'ולי), אריסטו (כריסטופר פלאמר), אשתו (רוסריו דוסון) והפיסטיון (ג'ארד לט'ו), שהיה חבר נעוריו, יד ימינו וכנראה גם מאהבו.

אחרי שטען ב- JFK שרצח קנדי היה קונספירציה לאומית ולא מעשה של אדם אחד, חוזר סטון לעורר סנסציות והפעם הוא מצית את זעמם של היוונים. לעומת "טרויה", שניער מתוכו כל אלמנט הומו-ארוטי, "אלכסנדר" דווקא מציג את גיבורו כביסקסואל וכולל בתוכו סצינות של חיבוקים חמים במיוחד בינו לבין הפיסטיון.

מדד העגבנית הרקובות: לרוב סרטיו של סטון מקבלים ביקורות שנויות במחלוקת, אך הפעם מדובר בקונצנזוס: כולם שונאים אותו, חושבים שהוא יומרני, ארוך ומשעמם והסרט קיבל 9% טריות בלבד.

הכסף מדבר: הכסף אולי מדבר, אבל מפיקי הסרט בטח נאלמו דום, אחרי שהם הבינו שכספם הושקע באחד מהפלופים הגדולים ביותר של השנה. הסרט עלה 155 מליון דולר ונכנס בסוף השבוע הראשון להקרנתו רק למקום שישי בטבלת שוברי הקופות, עם סכום עלוב של 13 מליון דולר.
 
 
לפי הסן פרנסיסקו כרוניקל: הפתיחה של הסרט מאד מוצלחת, אך מהרגע שקולין פארל מופיע, הסרט נופל ולא מצליח להתרומם שוב.

לפי הניו יורק טיימס: כתיבה ילדותית, תסריט מסובך ומשחק רע של כל השחקנים (פרט לג'ארד לטו), הופכים את "אלכסנדר" לאכזבה גדולה.

אסף אביר: חבל שלא הרגו אותו קודם.
 

בית חרושת לכדורגל

מתוך האתר הרשמי של הסרט
 מתוך האתר הרשמי של הסרט   
The football factory

אל תניחו לשם הסרט להטעות אתכם, "בית חרושת לכדורגל" הוא לא עוד קומדיה בריטית חביבה על כדורגל סטייל "שחקי אותה כמו בקהאם" או "אהבה על הדשא", אלא דרמה ריאליסטית שנראית יותר כמו "מועדון קרב – גרסת הכדורגל" ומתארת את האלימות הבריטית חסרת המעצורים שמתרחשת מאחורי הקלעים של משחק הכדורגל.

גיבור הסרט הוא טומי ג'ונסון (דני דייר), בחור משועמם בן עשרים ומשהו שחי למען סופֵי שבוע, מין מזדמן, בירה, סמים ומכות. ג'ונסון הוא חלק מחבורה של גברים חוליגנים מהמעמד הבינוני-נמוך, אוהדי קבוצת הכדורגל צ'לסי, שיותר משהם נהנים ללכת למשחקים, הם נהנים להרביץ מכות רצח ולהשתתף בקטטות מאורגנות עם בריונים האוהדים קבוצות אחרות. בסופשבוע אחד טומי "מרים" בבאר בחורה, שלרוע המזל מתגלה כאחות של מנהיג אוהדי מלוויל, האלימים לא פחות. מה שיכול היה להיגמר כסטוץ תמים, הופך למלחמה עקובה מדם בין שתי החבורות, מלחמה שמכריחה את טומי לשבת ולחשוב על החיים והאם כל זה שווה את זה.

הסרט אלים מאד, סוחף ומלא באנדרנלין , אך נראה כי ניק לאב, במאי הסרט, נהנה קצת יותר מדי מהמכות ושכח להכניס איזושהי ביקורת או אמירה על התופעה המשונה הזאת, וכל מה שנשאר הוא פסטיבל אלימות חסר תוכן.

הכסף מדבר: הבריטים כנראה התעייפו כבר מנושא האלימות בכדורגל והסרט הרוויח רק 600 אלף ליש"ט באנגליה.
 
לפי הלונדון טיימס: לאב יצר סרט פרובוקטיבי חסר גבולות, שמתאר באופן אמין את אלימות הרחוב, אך כיוון שהסרט מסופר דרך עייני הגיבור צמא הדם, האלימות נראית קצת יותר מדי כייפית.
 

אב ובנו

 
Otets i syn

סרטו החדש של חביב המבקרים, אלכסנדר סוקורוב, שסרטו הווירטואזי "תיבה רוסית", זכה להצלחה רבה בישראל והפך את סוקורוב לאחד הבמאים המוכרים במחוזותינו. "אב ובנו", הנו הסרט השני בטרילוגיית המשפחה שהחלה עם "אם ובנה" ותסתיים עם הסרט העתידי "שני אחים ואחות".

הסרט מתאר מערכת יחסים כמעט ארוטית בין אבא ובן ששכלו את אם המשפחה לפני שנים. הם גרים יחד בדירת גג קטנה בעיר לא ידועה ברוסיה וחולקים עולם פרטי עתיר דמיון וזיכרונות משותפים. האב מודע לצורך למצוא עבודה בעיר אחרת ואולי אף לשאת אישה חדשה. למרות מודעות זו הוא אינו מסוגל לאזור את האומץ לעזוב ולהשאיר מאחוריו את בנו האהוב.

דרושה סבלנות רבה כדי לצלוח את 87 דקותיו האיטיות של הסרט והסבלנות למרבה הצער לא ממש משתלמת. יש ודאי שיגידו, כי מדובר בסרט אקספרסיבי שלא אמור להנעים את זמננו, אלא ללמד אותנו משהו על החיים, על המשפחה ואולי גם על הקולנוע. אני אישית לא למדתי כלום וחשבתי שמדובר בסרט יומרני, שתקני ומאד משעמם.

מדד העגבניות הרקובות: מבקרי הקולנוע ממשיכים להתפעל מגאוניותו של סוקרוב והסרט זכה ל 71% טריות. הם טוענים שמדובר בסרט יוצא דופן, מאתגר, חלומי ויפהפה ויזואלית.

הכסך מדבר: הצופים האמריקאים לא נהרו לצפות בפואמה החדשה של סוקרוב והסרט הרוויח 40 אלף דולר בלבד בארה"ב. את "תיבה רוסית", אגב, הם דווקא כן אהבו והסרט הכניס שם 3 מליון דולר, סכום נאה לסרט זר שהופץ ב 22 בתי קולנוע בלבד.
 
לפי הניו יורק טיימס: הסרט הוא כמו חלום בתוך חלום. הוא מעביר תחושת התעלות רוחנית שאינה ניתנת להסבר. מזכיר באיכויותיו את סרטיו של טרקובסקי ואת יצירותיו של שוסטקוביץ

לפי הגארדין: מדובר בסרט מבולבל, מעורפל, קשה לצפייה, שנופל בהרבה מ"תיבה רוסית".
 

רכבת לקוטב

 
The Polar Express

רוברט זמיקס אוהב להיות פורץ דרך ולהשתעשע עם מה שהטכנולוגיה יכולה להציע. בעזרת אפקטים הוא הצליח להפגיש בין רוג'ר ראביט המצויר לבוב הוסקינס האנושי ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט" ובין טום הנקס לאלביס ב"פורסט גאמפ". כעת הוא הראשון שמשתמש בטכניקת ה “Performing Capture” טכניקה חדשנית שבאמצעותה המחשב מעתיק תנועות של שחקנים אמיתיים ומלביש אותן על דמויות ממוחשבות.

ילד אחד הגיע לגיל בו מתחילים להטיל ספק בקיומו של סנטה. הוא מסרב ללכת לקניון הסמוך לביתו ולשבת על סבא לבן-הזקַן ומשכנע את אחותו הקטנה שמדובר באגדה ותו לא. לילה אחד הוא שוכב במיטה ושומע רחשים מוזרים. הוא יוצא החוצה כדי לברר את מקור הרעש ומגלה שרכבת מלאת ילדים עצרה מחוץ לביתו. ייעודה של הרכבת הוא לקוטב הצפוני, לשם נשלחים ילדים ספקנים כמוהו כדי להיווכח שסנטה אכן קיים.

טום הנקס, שזה לו שיתוף הפעולה השלישי עם זמיקס, מגלם את מרבית התפקידים ואף השתתף בהפקת הסרט.

מדד העגבניות הרקובות: המבקרים חלוקים בדעותיהם והסרט קיבל 57% טריות. חלק סבורים שהיוצרים התמקדו יותר מדי בטכנולוגיה ולא שמו לב שהם יצרו סרט קר ומנוכר. מבקרים אחרים חושבים שמדובר בקלאסיקת כריסמס בהתהוות.

הכסף מדבר: "רכבת לקוטב" יצא שבוע אחרי "משפחת סופר על" ועד כה, לא הצליח לעקוף אותו ברשימת שוברי הקופות. הסרט פתח נחמד עם 30 מליון דולר, אך אכזב מאד בשבוע השני להקרנתו עם הכנסות של 15 מליון דולר בלבד. יחד עם יש לזכור שמדובר בסרט כריסמס, וסביר שבחג הקרוב יעלו המכירות ברמה משמעותית.
 
לפי רוג'ר איברט: הסרט מצליח להיות מקורי גם באנימציה המרהיבה וגם בסיפור הכובש. עוד הרבה שנים ידברו על הסרט הזה ודורות על גבי דורות ייצפו בו בכל כריסמס.

לפי הרולינג סטון: הסרט פשוט לא עובד. כל הדמויות נראות מאובנות ומפחידות. עצוב לראות את כמות הכסף והזמן שפשוט ירדו לטמיון.
 

הכלה הסורית

מתוך האתר הרשמי של הסרט
 מתוך האתר הרשמי של הסרט   
הכלה הסורית

מדי פעם נעשים סרטים ישראליים שלא מציגים רק אותנו כקורבן של "המצב", אלא מראים לנו שגם הדשא של השכנים לפעמים נבול יותר. הפעם עושה זאת ערן ריקליס ("זהר", "צומת וולקן") שמראה כיצד אירוע כל כך פשוט ושמח כמו חתונה, הוא פרוצדורה מסורבלת וסיוט ביורוקרטי לאלו שחיים בשולי החברה הישראלית.

מונה בת ה-24 (קלרה ח'ורי) ממג'דל שאמס (הכפר הדרוזי הגדול ביותר ברמת הגולן), עומדת להינשא לטלאל (דיראר סלימאן), מגיש בטלוויזיה ההסורית. יום חתונתה של מונה הוא יום עצוב במיוחד, כיוון שביום זה היא הופכת לאזרחית סורית ונאלצת להיפרד לתמיד ממשפחתה האהובה. הסרט מתחיל בבוקר החתונה, בו מתכנסת המשפחה כדי להיפרד ממונה, ונמשך עד שהכלה מוצאת את עצמה בשטח הפקר בגבול בין סוריה לישראל, שם היא נתקלת באטימות ביורוקרטית ובאדישות משני הצדדים; שהופכים את החתונה למשימה כמעט בלתי אפשרית .

הסרט מסופר מנקודת המבט של אמל (היאם עבאס), אחותה הגדולה של מונה, אישה דעתנית שמנסה לפרוץ את מעגל הדיכוי של החברה השמרנית בה היא חיה.

הסרט אמנם לא זכה באף פרס גדול בתחרות פרסי אופיר, אך העולם קיבל אותו בזרועות פתוחות והוא זכה בלא פחות מארבעה פרסים חשובים בפסטיבל מונטריאול (ביניהם פרס הסרט הטוב ביותר ופרס חביב הקהל), בפרס התסריט (שאותו כתב ריקליס עם סוהא עראף) בפסטיבל גנט שבבלגיה. אם כל זה לא מספיק, הוא גם נרכש להפצה באיטליה ובצרפת.
 

אתרים רשמיים

 

טריילרים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by