בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אלישבע לוי: "אני לא חושבת שאמנות היא אליטיסטית" 
 
 אלישבע לוי ליד פסל של גלעד רטמן   
 
איתן בוגנים

עד גיל 17 היא הייתה דתיה, היום היא עושה אמנות מדהימה, מצלמת חתונות לפרנסתה ומקפידה לאכול ארוחת בוקר דשנה: "זיתים, עגבניות, טוסטים וחמאה"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הצהרה: כל אמנות טובה היא פוליטית מטבעה - מהמקום המסתורי, ההרפתקני, תמיד עולות סתירות ושאלות, מתוך חווית ההתבוננות הפשוטה (ותרגומה לאמנות פלסטית) נרשמים ריגושים וייסורים, ומהמצב הכאילו חובבני, הסובייקטיבי, נחרטת דרך הסתכלותו של אדם מסוים על העולם בו הוא חי. אלישבע לוי, למרות (ובזכות) החזות התמימה והאישית של עבודותיה, עושה אמנות פוליטית - עדינה. מהלכת בבטחה על ענני הפנטזיה, נודדת בין זיכרונות שנמחקו, אלישבע מחפשת את המקום, הצר כל כך, היקר מכל, בו האמנות מביאה איתה אמת של חום ואהבה. במיומנות של חתרנית למרחקים ארוכים, אלישבע לוי גולשת בעקבות הזמן האבוד.
 
אוכלת דבורים (4)
 אוכלת דבורים (4)   
מאיפה באים לך הרעיונות? מהו גרעין המחשבה, המקור של עבודותיך?
"מהתבוננות. אני בדרך כלל רואה משהו בעולם שבא לי אותו לעצמי. בעבודות, אני מקצינה את הגירוי דרך החומרים והצבעים ומשאירה רק את המהות. בעצם הניסיון הוא להעתיק לתוך העבודה את מה שגירה אותי במפגש הראשוני. הילדות שלי היא באופן מסוים המקור – יש בי הרבה רצון להיזכר בדברים שעם השנים נדרסו, נעלמו באכזריות. אני מנסה לשחזר תחושות ולבנות מחדש איזשהו עבר".

מה אכלת היום? האם לאוכל או לשתייה יש השפעה על האמנות שלך?
"כל יום אני אוכלת ארוחת בוקר מעולה. זה נורא חשוב לי להרגיש שאני אוכלת ושאני בריאה, ובכלל בחיים. אני ממציאה לי הרגלים שעוזרים לי להרגיש ככה, כמו ארוחת הבוקר שדי חוזרת על עצמה – זיתים, עגבניות, טוסטים וחמאה".
 
עצים מנייר
 עצים מנייר   
בעבודות האחרונות שלך ישנה תחושה של זמניות, של ניידות, שעוברת דרך החומרים בהם את משתמשת (נייר, קוקוס) ובדימויים שאת בוחרת (קרוואן, אוהל, כלוב), מדוע?
"אני מעוניינת ליצור דברים שמתאמצים להיות מפוארים. האובייקטים הסופיים מציגים את עצמם לראווה על כל הפגמים שלהם ועל הרצון הכל כך נואש ופתטי שלהם להיות נהדרים. דברים לא שורדים בעולם. זה אמנם קצת קלישאתי, אבל יש בי איזה רצון לחמימות ביתית שמתבטאת במבנים שאני עושה, באור שבוקע מתוכם. אני בעצם שואלת, מה המינימום שאנחנו צריכים כדי להרגיש חמימות ביתית, להרגיש מוגדרים ומוגנים? איך אפשר להסתדר בלי כלום?"

היסטורית, מרבית אנשי התרבות הידועים הם גברים לבנים מערביים (מתים). מבלי להיכנס לדיונים טרחניים, איפה את בסיפור הזה?
"זאת מחשבה מאוד מפחידה. נדמה לי שבפועל אין לעובדות האלו השפעה על חיי או על אמנותי, כל אדם לעצמו. ייתכן שסטטיסטית הסיכויים שלי להשאיר את חותמי פחות טובים, עדיין, לא נראה לי שזה משפיע על"י.

אומרים שאין יותר אהבה בעולם. האם אהבה נוכחת באמנות שלך?
"כל מי שעושה דברים בעולם עושה את זה כדי להרגיש שייך למקום כלשהו, שיאהבו אותו, שיניחו אותו במקום חמים, נאמר. אני לא אעשה אמנות אם לא אקבל אהבה. חשוב לי שיעריכו אותי, אני לא עושה אמנות למגירה.

"אהבה בהחלט נוכחת באמנות שלי – האהבה לאובייקטים הראשוניים, למושאי התשוקה, וגם לתוצר הסופי שאני גאה בו ולו רק מהסיבה שאני יצרתי אותו".
 
 
פלמינגו
 פלמינגו   
ישנה תפיסה רומנטית שרווחת בקרבנו באשר לחיבור בין כסף ואמנות. באיזה צד את?
"הייתי שמחה למכור את העבודות שלי בתגמול הולם. אני לא עומדת בצד הרומנטי של הדיון – אין לי עניין להיות ענייה כל חיי. כרגע אני גם מצלמת חתונות"

(אם אתם מתעדים להתחתן בקרוב ומחפשים צלמת מוכשרת – http://www.mitchatnim.co.il/members/elisheva/)

אפרופו חתונות, מהם הסיבות לפי דעתך לניתוק שיש בין אמנות לקהל הרחב? לאליטיסטיות של האמנות הפלסטית?
"אני לא חושבת שאמנות היא אליטיסטית. אמנות היא עניין עדין ולרוב האנשים אין סבלנות לעדינות. מי שבאמת מתעניין יכול ליהנות אבל אנשים פשוט מתעצלים".

ישנה תופעה בספרות ובאמנות בה אמנים משתמשים בסמים כדי לדמיין וליצור, היית עוצרת אותם?
"אני ממש לא בעניין של סמים, אבל שכל אחד יעשה כטוב בעיניו. הייתה לי חוויה קצרה של עישון, הרגשתי כמו שמישהו שם עלי שמיכה, כמו ג'לי על הראש, זה טיפש אותי".

יש עוד שמיכות שבחרת לא לשים על הראש?
"הייתי דתייה עד גיל 17 והבנתי שזה ממש לא זה בשבילי. הפכתי לאנטי דתית – כל דבר שמזכיר דפוסי דת, שמריח דת או דוגמה כלשהי – אני נגדו".

למה דווקא בגיל 17?
"פשוט הבנתי שכל דבר שלא אני מחליטה עליו, שלא עובר סינון דרכי, אין לו שום ערך בעיניי. זה היה גם גיל ההתבגרות, גיל של מהפכות, וההורים שלי בדיוק נפרדו. הבנתי שזה הזמן לקחת אחריות ולהיות אדונית לגורלי. באותו זמן כל זה גם גרם, ועדיין גורם לי, לחפש אחר אותה חמימות משפחתית שאבדה".

מאותו עבר שלא אבד, מהו הזיכרון הראשון שלך בעולם?
"אף פעם לא חשבתי על זה...הייתי בת 4, זה היה בסאלט לייק סיטי. יש לי מין תמונה כזאת שבה אני, אבי ושתי אחיותיי הולכים לקנות גלידה ב 7/11, וזהו. זה לא כל כך מעניין".

אני בטוח שיש סיבה לכך שזה מה שאת זוכרת. התמונה המשפחתית אולי?
"אולי. זה כל כך רחוק ושונה עכשיו. הייתה לנו ממש משפחה מושלמת, כמו שרואים בסרטים אמריקאים, מאותם משפחות שאף אחד לא מאמין שאכן קיימות, אבל אצלנו זה היה ממש ככה. כל הילדות שלי היתה מדהימה, אני מקנאה בעצמי על אז. איפה כל זה עכשיו?
 
מערב
 מערב   
לצערנו הרב, המצב הפוליטי בארץ הוא כזה שאי אפשר להתעלם ממנו, איך את פועלת ומגיבה למציאות כמו שלנו?
"ההגדרה – מציאות כמו שלנו – מקוממת אותי. המציאות היא אינסופית. יש מיליון דברים שאפשר לראות או לשמוע ואני זו שבוחרת את החלקים במציאות שמעניינים אותי. אני לא מוכנה שיחליטו בשבילי ויגדירו לי מה היא המציאות, כאילו שבאמת יש איזה מציאות לאומית. וזה לא אסקפיסטי, אני רואה את העולם באופן מפוכח. אני פשוט בוחרת לראות אותו דרך העיניים שלי."

היכן את גולשת באינטרנט (חוץ מנענע כמובן), אם מותר לשאול?
"אני כל הזמן גולשת, אני ציידת דימויים. אני מקישה את המילה – ציור – ומתוך המון האתרים אני נכנסת לפחות רשמיים, לאתרים של ציירים חובבים. יש כמויות של חומר מדהים של אנשים שמציירים בקצה של הזמן שלהם, כלומר כאלה שיש להם קריירה אחרת, משפחה, וכולי, וזה כל כך חשוב להם. זה מדהים, הם ממציאים המון דברים נפלאים".


אלישבע לוי ממליצה:

סרט מדהים של אקי קארוסמאקי שנקרא 'עננים נודדים'.
TOM SACHS – הפסל ועבודותיו.
נסיעה לילית לאילת דרך המידבר (לא על כביש הערבה).
וכמובן, ארוחת בוקר דשנה כמנהג קבוע.


*את ה"קוף בכלוב" של אלישבע לוי אפשר לראות בגלריה קו-16 בתערוכה הקבוצתית "הצעקה 2". הפתיחה ביום רביעי 8.12
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by