בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עלילה? איפה? 
 
 
ליאת הרט

אם יחסים הומואירוטים בין אבות לבנים וסימבוליזם פאתטי ללא עלילה עושים לכם את זה, רוצו לראות את הסרט "אב ובנו" . סרט עם איכות של חלום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אב צעיר, איש צבא לשעבר, ובן, איש צבא בהתהוות, חיים ביחד. כל כך ביחד, שלא נשאר מקום לשום דבר ולאף אחד אחר. לא לחברה של הבן- שנפרדת ממנו, ולא לאפשרות של חיים חדשים לאב. סיפור האהבה הקולנועי בין האב לבן כל כך מוחלט וכל כך הרמטי, עד שלצופים יש תחושה משונה שגם הם, כמו הדמויות הנוספות בסרט, די מיותרים.

אחרי "אם ובנה" (אם גוססת ובן שמעריץ אותה), מציע הבמאי הרוסי אלכסנדר סוקורוב ("תיבה רוסית" עוצר הנשימה) את החלק השני בטרילוגיה של סרטים שעוסקת ביחסי משפחה (בקרוב החלק השלישי, "שני אחים ואחות"). הסרט נפתח בחיזיון של איברים גבריים שזורים זה בזה בצילום מקרוב, פה פעור, אנחות ודיבור ממלמל. רק אחרי שהמצלמה מתרחקת הצופים מבינים ומתביישים בעצמם: האב מעיר את בנו מסיוט לילה. מי שזע באי נוחות – אחרי הכל הומו-אירוטיקה של גילוי עריות היא לא כוס הבורשט של כולם – מוזהר כאן שהפתיחה מכילה את כל המרכיבים של המשך הסרט. האב והבן רוצים לבטל לחלוטין את המרחק ביניהם, גם בגוף וגם בנפש וכל דבר שהם עושים הוא ממש סימלי. הם נוטים לנהל שיחות כשפניהם ושפתיהם במרחק של הרגע שלפני הנשיקה. פעמיים מנפנף הבן בצילומי הרנטגן של האב, שנפצע כנראה במלחמה, ואומר "זה כמו לראות אותך בלי השרירים". גם בין הצופים לדמויות אין מרחק. הסרט גדוש צילומי קלוז אפ, בעיקר של פני שני השחקנים, כאילו אם נבחן אותם מספיק מקרוב יתפענח סוד האהבה המוזרה הזו. לא ברור מה בדיוק יש שם לפענח, אבל בפנים יפים כמו של האב (השחקן אנדרי צ'טינין) די נעים לבהות.

אין טעם לדבר על עלילה, פשוט כי אין כזו במובן הסיבתי המקובל. הבן הולך לאקדמיה הצבאית. האב בא לבקר אותו שם ומביט בו חובט בגברים צעירים אחרים במסגרת האימונים. הבן נפגש עם החברה לשעבר והם מדברים על הבן שלא יהיה להם (לה יש פנים יפות מקרוב, לו יש פנים יפות מקרוב). בן של חבר של האב מימיו בחיל האוויר בא לבקר אותו, לברר אם הוא יודע משהו על אבא שלו, שנעלם (גם הפנים שלו בסדר גמור מקרוב). שני הבנים משוטטים ברחובותיה היפים השל העיר. הנער הנשי מהדירה שליד משחק עם חתולה אבל בעצם רוצה שהאב והבן יזמינו אותו אליהם הביתה, לשחק בדברים שגברים אמיתיים משחקים בהם. הדיאלוגים מעוררי מבוכה, הסיטואציות לא פעם תמוהות. קשה מאד לקחת ברצינות סצנה שבה הבן, בכל זאת חייל גיבור ולא תינוק בכיין, מתעורר משינה, ושואל - זועק "איפה אמא?! איפה אמא?!".

התחושה הכללית היא שסוקורוב ממקם סיטואציה פסיכולוגית בנאלית, פרויד המהדורה המאוירת, תחת שכבות כבדות במיוחד של אסתטיזציה ומיתולוגיזציה וסימבוליזם (ונדמה לי שהוא אפילו זרק פנימה גם כמה מטונימיות). הבן מזכיר לאב את האם האהובה שמתה. וכן, האב יודע שבסופו של דבר "יאבד" את הבן והבן יודע שבסופו של דבר יהיה עליו להרפות ולהמשיך הלאה לבד.

ובכל זאת, אם מצליחים לסלוח על היומרה, יש לסרט עוצמה ויזואלית מצטברת. סוקורוב והצלם שלו, אלכסנר בורוב, מצליחים לייצר סרט עם איכות של חלום, שאינו ממוקם במקום או בזמן ספציפיים. צבעים חומים צהבהבים של עיר דמיונית בסתיו (במציאות שילוב של ליסבון וסנט-פטרסבורג), אור מפוזר ומסגור מודגש של התמונה מוליכים אותנו מהחלום שפותח את הסרט לחלום שסוגר אותו. ואם לא נרדמנו בדרך, כנראה שהיה יפה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by