בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אמנות טובה מצליחה ליצור דרמה" 
 
 
איתן בוגנים

יאשה צירינסקי הוא אמן רב תחומי. לו עצמו לא ברור מה הוא, אבל ברור לו שהוא איש של קיצוניות. "האמנות שלי ובכלל, משפיעה בעצם זה שהיא קיימת"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא, הוא לא רוסי למרות שמו המתעתע, את הגינונים הצרפתים אליהם נולד כבר הספיק לשכוח, ותתפלאו גם על האנגלו-סכסיות, שמו האמצעי הוא הנרי. וזו רק ההתחלה. כמו הנרי פול (של הארטלי), הנרי יאשה (של צירינסקי) הוא איש מלא חידות וסתירות מרתקות – אגרופן עם נפש שוחרת שלום, מורה קפדן שמטיל ספק בכל, איש שיחה מרתק שמעדיף להתבטא דרך ציוריו, חבר נאמן ואיש חם שבנה את הסטודיו/בית שלו לאדם אחד, ואמן עכשווי שחווה את העולם כמודרניסט. את האמנות של יאשה צירינסקי יהיה קשה מאוד לתחום ולהסביר, צריך פשוט לראות, להרגיש ולהקשיב.

נתחיל בשאלה הכי קשה - איך היית קורא לעצמך?

אני לא יודע. אני לא יכול להגיד שאני צייר, פסל או דבר ספציפי, אני איש של קיצוניות. יש לי עבודות עם צבע שמן שבישלתי בעצמי, מלאות חומריות וחום, ויש לי עבודות מאוד נקיות, יצוקות וקרות. השתדלתי הרבה פעמים שיהיה לי משהו שדומה לBAKED ALASKA. שמעת על העוגה הזאת? זה די משעשע – זאת עוגה חמה שיוצאת ישר מהתנור ומיד מגישים אל השולחן עם גלידה קרה בפנים.

בכל זאת, אני מתעקש, אנחנו זקוקים למשהו להיאחז בו.

תראה, אולי בשורה התחתונה מישהו היה אומר שאני צייר או מאלה שניסחו את הציור-אובייקט בשנות ה80, אבל אני חושב במושגים אחרים. הייתי אומר שאני אמן שמשתדל לחבר קצוות. למוסכניק שלי הייתי אומר שאני צייר אבל שאלו לא ציורים שדודה שלו תתלה מעל הספה.
 
 
למרות עברך הבצלאלי, תערוכות רבות ועוד, אתה חושב שחוסר היכולת שלך להגדרה קשורה איכשהו לקרבתך לשוליים?

העניין של להיות בשוליים קשור יותר לחירות. באיזשהו אופן כל אחד מנסה לבנות את החירות המדומה שלו או את ההשתייכות שלו. יש אנשים שמתגברים על החרדות שלהם בזכות זה שהם מרגישים מחוברים למשהו, ויש כאלה שבזכות זה שהם מנותקים. השוליים מציעים אפשרות של לא להיות כבול, לא להיות בן ערובה.

ובחיים האישיים שלך, איך החופש הזה מתממש?

אני באמת חושב שיש לנו תשובות רק לדברים מאוד טריוויאליים בחיים שלנו, אנחנו מאוד מוגבלים במתן הסברים על איפה ולמה. המון פעמים הדבר בוחר אותך ולא אתה בוחר את הדבר. אני למשל לא צרכן גדול, אין לי הסבר למה. אני יכול לגייס כל מיני אידיאולוגיות נגד תאגידים, ולגייס את חשבון הבנק שלי לטובת העניין, אבל הדברים יותר עמוקים מזה, בסופו של דבר.

הטשטוש הזה נעים להימצא בו. ובכל זאת, מה עושה אמנות טובה?

אמנות טובה היא אמנות שמצליחה ליצור דרמה. גם אדריכלות טובה, בניין טוב זה בניין שהופך את הנוף שלו לדרמה. ובעניין הזה, דרמה יכולה להתקיים כשמישהו מחליט לעשות איזה חתך רוחב של פרה בפורמלין או קו פשוט שחוצה קנבס. אני מאוד אוהב את מה שמטפח את הספקות. תגליות מדעיות למשל מרגשות אותי לא פחות מאמנות. אני מטורף על צילום מדעי - עבודות מוקדמות שלי נעשו מתוך צילומי רנטגן, צילומים תת-מימיים, צילומי אוויר. לאותו איש שלחץ על ההדק לא היו יומרות לעשות אמנות, אבל יצאו לו דברים מדהימים.
 
 
מאיפה או איך מתחילה יצירת האמנות שלך?

לפעמים זו יכולה להיות מילה, או מראה, או איזו אי שביעות רצון בסיסית – רצון לעשות משהו אחר. העבודה שלי באמת מתחילה כשאני מאבד שליטה. אני בעד לשלוט על החיים ולפעמים לאבד שליטה על הציור.

אתה מאבד שליטה גם באהבה?

אהבה נורא חשובה לי. הייתי רוצה לראות אותה כמשהו שאני רוצה ולא כמשהו שאני זקוק לו.

במונחים של ספורט, אתה רואה את עצמך כרץ מרתון או כספרינטר?

לפעמים אני קופץ על חבל ולפעמים אני מכה בשק אגרוף שיש לי פה בסטודיו. הספורט היחיד שאני מתעניין בו הוא אגרוף. זה תפס אותי מגיל 9 ועד היום, אולי בגלל שזה לא ספורט קבוצתי.
 
 
 
משהו שמסקרן במיוחד הוא זיכרונות. מהו הזיכרון הראשון שלך?

אני לא בטוח שהוא הראשון, אבל זה היה בגן הילדים ואני זוכר שפשוט חציתי בריצה דלת זכוכית. הדלת היתה שקופה, היא התנפצה. לא כאב לי. הייתי ילד שקשה לגדל אותו, בוא נאמר. פשוט רצתי מתוך הגן אל הגינה ושברתי את הדלת. רגע המעבר החוצה זכור לי במיוחד.

אפרופו התנפצויות, כיצד אתה פועל במציאות הפוליטית האיומה בה אנו נמצאים?

העם הזה בישל לעצמו ארוחה והיא לא טעימה. אנחנו חיים בתקופה חשוכה. אני לא פועל בשדה הזה של אמנות מגויסת, אני מעדיף לעשות סתם אמנות מאשר אמנות פוליטית ירודה. יש לי מצוקה קשה ואיך שלא אסתכל על זה אני חלק מהמקום, קשה לי לחשוב על זה שיש חברה שעושה דברים בשמי שאני לא שלם איתם, ואני, כמוך וכמו כולם, מתחבא בתוך בועה תל אביבית שחושבת כמוני. אבל אני לא יכול להדחיק, מה אני יכול לעשות? אני לא יודע.

האם האמנות שלך יכולה להשפיע על החיים מחוצה להקשר האמנותי?

האמנות שלי ובכלל, משפיעה בעצם זה שהיא קיימת. אני עוד לא שמעתי על חברה בריאה שאין לה אמנות. נכון, היא לא פונה לכל אחד והיא גם לא צריכה. בסופו של דבר, כל הישג של אדם יוצר כלשהו הוא הישג של החברה שהוא חי בתוכה.

רק בגיל 12 עלית ארצה, חוץ מהמבטא הקל, נשאר בך משהו צרפתי?

כן, נשאר משהו ששייך למהגר, אולי של גולה. מלח הארץ אני כבר לא אהיה, למרות כל המאמצים. אבל הזהות הישראלית שלי די מובהקת.

ואיך אתה רואה את הזהות הישראלית?

יש איזה סוג של פיוט שיש בחברות וקשרים בישראל שלא קיימים במקומות אחרים, ואת זה אני חושב שיש לי. אני לא חושב שאני חלק מהשבטיות הישראליות, מהסוג שכולם ערבים זה לזה. אולי זה לא בא לי טבעי, אבל עם השנים פיתחתי איזה סוג של חום שללא ספק השאלתי מפה, חום שלא היה לי אותו אף פעם.
וביקורתיות.

יאשה צירינסקי ממליץ:

מיצב של ריצ'ארד ווילסון שנקרא 20-50. בגלל שמה שרואים זה לא תמיד מה שיש.

הספר האחרון של פרימו לוי – THE DROWNED AND THE SAVED. בגלל שזה ספר קטן ומרתק.

כל פעם שאתם נתקלים במילה "עובד זר" בתקשורת ובמדיה, נסו להחליף את המילה ב"יהודי". כדי לחשוב קצת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by