בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ארוך ובטעם של תרופה 
 
 
יואב הר עוז

"שיקאגו" בישראל מציג כרוניקה של כשלון ידוע מראש: מיה דגן לא יודעת לרקוד, הלהקה נראית כמו חבורה של תיכוניסטים ואת ריקי גל עדיף כבר היה להחליף במרגול. יואב הר עוז משתלח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשמדובר במחזמר, מלת המפתח היא תמיד מרהיב, לא פחות. מעבר לתפאורה, תזמורת ותאורה, המחזמר קם ונופל על ביצוע. על אחת כמה וכמה כשמדובר במחזמר כמו שיקאגו, בו העלילה קלושה. במצב כזה על הקאסט כולו להראות מעולה, לרקוד נפלא, לשיר מהמם ולשחק מצוין – על פחות מזה הסופלה צונח. מחזמר טוב הוא כמו טופי ורוד - מתוק דביק וססגוני. שיקגאו ישראל 2004 הוא לא יותר מסוכריית ליקריש - ארוך ובטעם של תרופה.

כמי שמלבד הסרט ההוליוודי ראה את ההפקה על הבמה בלונדון ואת ההפקה בניו יורק , בואו נאמר שיש לי מקורות להשוואה. ולא, הבעיה בהפקה הישראלית היא לא בתקציב, אלא במקצוענות. בניו יורק ובלונדון ובעוד ערים גדולות בעולם שחקן מחזמר זה מקצוע. זה עניין שבתרבות. שחקנים עובדים שנים כדי להגיע למיומנות הנדרשת: שעורי בלט ומחול, פיתוח קול ומשחק.
בבתי ספר למשחק באותן ערים שמעבר לים יש מחלקות שלמות שנועדו למחזות זמר בלבד. המלאכה דורשות איכויות רבות ודיוק. הכל מתוך ההבנה שהקהל, המשלם סכום גבוה עבור הכרטיס, יצא מההצגה עם "ואוו!" על קצה הלשון ולא עם סתם "סבבה".

בארץ, ביה"ס בית צבי אמון על טיפוחם כביכול של שחקני מחזות הזמר. מכיוון שאני מכיר את בית הספר מבפנים, אגלה לכם שמדובר בהכשרה חלקית וחובבנית למדי. כמעט ואין שעורי מחול, שלא לדבר על בלט; יש הרבה עבודת פיתוח קול, אך בעיקר בקבוצות.
העבודה בבית הספר אינה מתמקדת רק במחזות זמר, וקפיצה למי ההפקות של הסטודנטים, שהחזרות אליהן בתנאים לא תנאים, לא אורכות יותר מחודש. לבמאים של ההפקות האלה יש בדרך כלל לא פחות מרקע נרחב בהצגות ילדים ומופעי בידור של חנוכה. בקיצור, הכשרה אמיתית למקצוע מורכב זה אין כאן. יש מי שבא עם קול פעמונים מהבית, יש מי שרקדה בלהקתה של אתי פולישוק, כמה שכיכבו על הבמה בלובי של מלון המלך שלמה, וכמו שגרי בילו ( מנהל בית צבי) תמיד אומר: עם זה ננצח.

למרות הכל, התיאטרון הישראלי רוצה שיהיו גם לו מחזות זמר. בלי הכשרה, בלי השכלה, עם שוק מצומצם של חובבי הז'אנר. מחזות זמר עברייים יהיו! ולא סתם מחזמר אנחנו רוצים על אדמת הקודש, אלא אחד מהתובעניים לביצוע - שיקאגו. למצוא שחקנים ישראלים, העונים על כל הדרישות של המחזמר, נדיר למצוא, אבל פרנסי התיאטרון רוצים נורא. מה לעשות? עושים פשרה.

מקטן לגדול אתחיל בקורוס - הלהקה. חלקם בוגרי בית צבי וחלקם רקדנים של עידו תדמור ,כולם נראים על הבמה הגדולה של משכן האופרה כמו נערים ונערות בתיכון - ממש גריז. מלבד בלונדה אחת דקת גזרה וארוכת רגליים, לכל הבנות רגלים עבות ושריריות של רקדניות מחול מודרני. אין זה שוביניזם כי אם הדרישה הברורה של הכוריאוגרפיה החושפנית והסקסית של פוסי. על הבנים להיות חטובים וגבריים, לפחות למראית עין, אתם יודעים. רובם רוקדים היטב, אך לא תמיד מתואמים. מחזמר זה דיוק, זה העניין. קאסט חזק ממלא את הבמה ביופי וסקסיות.

כשריקי גל עולה לבמה כמאמה מורטון הסוהרת, היא נראית כמו מנהלת של בורדל, שזה לא בהכרח רע. כשהיא פותחת את הפה ושרה, אין מה לעשות, גל היא ליגת על - שליטה פנומנלית, קול חזק ומלא שמגיע לכל פינה במרחבי האופרה. אבל כשהיא משחקת...בשלב הזה נראה לי שאעבור לדבר על קטורזה, או בעצם עוד מלה אחרונה על התפקיד המקסים הזה של המאמה הסוהרת: היה נכון יותר ללהק את מרגול- יותר כבדה יותר אותנטית הרבה יותר מצחיקה (במיוחד לאור הדרישה לקשקש עם אחת האסירות בהונגרית).

קטורזה חביב ומשעשע בתפקיד הבעל הלמ-לם של רוקסי יהן פרהוז. ישראל ארנסט חמוד ומשכנע בתפקיד הדראגיסטי של הכתבת סנשיין. ששי קשת מה שנקרא עושה את העבודה כהלכה. אם יש לכם סתימה בכיור תפנו לשרברב, אם יש לכם תפקיד במחזמר תפנו לקשת.
מיה דגן, למרות הקול החזק החן וההומור, נראית כמו "שמיינה בובה". דגן ,המגלמת את וולמה קלי, רקדנית וכוכבת בהתהוות, שרצחה את אחותה וצמודתה למופעי הקברט, אינה יודעת לרקוד. הדבר בולט במיוחד כשהיא מנסה לבצע "נאמבר" מתוך אותו מופע מחול קברטי שלה ושל אחותה. הדבר המרהיב היחידי שהצליח לה היה גלגלון ערבי. את מיה ראיתי בעבר משחקת, ואכן מדובר בשחקנית מוכשרת, אבל לא לתפקיד הזה. וולמה קלי מגולמת תמיד ע"י בחורות חטובות, רקדניות בעלות קול ונוכחות שלא מהעולם הזה ובעלות תווי פנים אציליים וחזקים.

ובאשר לריטה: היא משחקת היטב בלי הגזמות ופאתוס ובמידה התיאטרלית הדרושה. ביצועים יפים לשירי המחזמר, כמעט נטולת מניירות. גמישה וחושנית בתנועותיה הקלות על הבמה, חושפת זוג רגלים מחוטב. למרות שהיא צולחת את התפקיד של רוקסי הארט, הבייבי הנחשית, בהצלחה, התפקיד של וולמה קלי הדיווה היה מחמיא לה יותר- סוערת, מתפמפמת כמו שהיא יודעת לעשות היטב בקיסריה. הנסערות, העוצמה הקולית, הגודל שבנוכחות על רעמת תלתליה - זהו ייחודה ובגלל זה היא ריטה. כאן רוקסי חמודה עם קארה מוציאה ריטה בצבעים דהויים- טובה מאד אך לא בולטת, לא כוכבת. מתאים בול לליקריש הארוך הזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by