בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פילוסוף טוב הוא קודם כל מכוער 
 
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל סבורה ש"המילים" של ז'אן פול סארטר יעניין גם קוראים שאינם לועסים אקזיסטציאליזם לארוחת בוקר, ויכול ללמד אותנו משהו על האומץ להסתכל לאמת בפנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"המילים" של זאן פול סארטר מומלץ גם לאלו שלא קראו את "הבחילה", את הקובץ "קיר", או מכירים את המסות ואת רעיונותיו הפילוסופיים של האיש. סראטר עבד על "המילים" במשך עשר שנים תמימות, ורק לעיתים נדירות אנו זוכים לקרוא יצירה כה מלוטשת, מדויקת וגמורה. ספר זה, המתאר את ילדותו, כתוב בסגנון מתוחכם וחריף, אך בשפה בהירה וקולחת. אם אתם רוצים להתחיל להכיר את הסופר-פילוסוף הזה, אני מציעה להתחיל דווקא מ"המילים".

ב"המילים" (הוצאת פועלים) מתאר סארטר את עשר שנותיו הראשונות, את האנשים והספרים שליוו את ילדותו ובעיקר את המשפחה הלא שגרתית בה גדל. אמו התאלמנה כשז'אן פול נולד וחזרה עם התינוק לבית הוריה. יתמותו מאב פטרה אותו, לדבריו, מהתמודדות נורמלית עם תסביך אדיפוס והעניקה לו כמה תכונות מיוחדות. והרי הפרשנות הפרוידיאנית שלו:

"לאמיתו של דבר, פרישתו המהירה של אבי העניקה לי "אדיפוס" לוקה מאוד בחסר: נטול אני- עליון אמנם, אך גם נטול כל תוקפנות. אמי הייתה שלי, איש לא ערער על אחיזתי השקטה בה: לא ידעתי אלימות ושנאה, נחסכה ממני אותה חניכה קשה שבקינאה: מכוון שלא נתקלתי בזוויותיה, הכרתי תחילה את המציאות רק מצד הפכפכותה המרנינה. נגד מי, נגד מה עשוי הייתי למרוד: מעולם לא התיימרה גחמתו של הזולת להיות לי לחוק".

הקטע הקצר בזה מאפשר גם לטעום מהתרגום הרענן של משה מרון. הצלילות והאינטונציה הנכונה של שפתו מדגישות את "סילסולי" האירוניה והסארקזם העדינים והמתוחכמים האופייניים לספר הזה, שיש בו כמה נגיעות פיוטיות של געגוע, אבל חלקו הגדול מוקדש לזיוף האמוציונלי של בני משפחתו של הסופר, שהציגו זה בפני זה את המשפחה מושלמת באופן פומבי ולא תמיד אמין. סבו, שידע שמצפים ממנו להיות "משוגע על הנכד", שיחק את התפקיד בדראמטיות רבה, והנכד בתורו השיב לו בשלל "חיינדעלך", בגלל שספג את "החצנה" הזאת מגיל 0 ופיתח מיומנות וירטואוזית להתחנחן...

"הוא היה מכנה אותי קטנטן שלו, בקול רועד מרוך, דמעותיו היו מלחלחות את עיניו הקרות. כולם היו נזעקים "הפרחח הזה שיבש עליו את דעתו!" הוא העריץ אותי, דבר זה היה מובהק. האם גם אהב אותי? בלהט פומבי כל כך, קשה לי להבחין בין כנות לאחיזת עיניים"... "מנדט אחד בלבד: לשאת חן. הכל למען הרושם. במשפחתנו, איזה פרץ נדיבות: סבי שוקד על קיומי ואני על אושרו..."

הסב הדומיננטי מתואר לפרקים כעריץ המפיל את חתתו על אשתו ועל בתו, אבל הוא זה שמלמד את סארטר הילד לקרוא ומכניס אותו לקודש הקודשים - הספריה הגדולה. בהתחלה הילד קורא כדי לרצות את הסב, אבל מהר מאוד מגלה שהספרים הם הבית האמיתי שלו:
"הניחו לי לשוטט בספריה והסתערתי על חכמת בני האדם. כך נבניתי. מאוחר יותר הייתי שומע אלף פעם , אנטישמים מטיחים ביהודים שהם מתעלמים מלקחי הטבע ומדומיותיו: היתי משיב: "אם כך, אני יותר יהודי מהם...מעולם לא חפרתי באדמה, אף לא תרתי אחר קנים, לא אספתי צמחים ולא קלעתי אבנים אל ציפורים. הספרים הם שהיו ציפורני וקני, חיות הבית שלי, הרפת שלי וכפרי: הספריה הייתה העולם המשתקף בראי".

הספרים הם אלה שנתנו לו מקלט בימים קשים של התפכחות, כאשר ההתחנחנויות הפסיקו לעבוד. באותה התקופה כיעורו של הילד (סארטר היה נמוך קומה, מכוער ופוזל) הפך גלוי, אחרי שהסב גזז את תלתליו: "חזרתי עטור - תהילה וגזוז שיער. היו צעקות, אך לא חיבוקים ואמי הסתגרה בחדרה כדי לבכות... כל עוד התבדרו תלתלי היפים סביב אזני,הם הניחו לה להתכחש לוודאות כיעורי...גם סבי עצמו נראה המום לגמרי: הפקידו בידיו את הפלא הקטן שלו, והוא החזיר קרפדה".

על הכיעור הזה ועל התחנחנויות העבר הילד מעניש את עצמו באכזריות גדולה- כל יום הוא עומד שעות מול המראה ומעוות את פניו כדי להפנים את היותו מכוער ופוזל.

"הסרתי מעלי את האמצעים לשאת חן, כדי לשכוח שהללו היו בידי ושעשיתי בהם שימוש לרעה. המראה הייתה לי לישועה רבתי: הטלתי עליה ללמדני שאני מפלצת."

כשאתה קורא את החוויות האלה, מול תיאורי "הפסאדה" של "המשפחה המושלמת" אתה מתחיל להבין מאיפה קיבל הסופר את האומץ להביט על האמת, לראות אותה באופן קריסטלי ולא לזייף אף תו בתיאור - כשרון נדיר, אפילו בין הסופרים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by