בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
על סף יאוש 
 
 
אפרת אסקירה

אפרת אסקירה השתדלה למצוא את האיכות באלבום החדש של U2, אבל הדבר הכי טוב שהיא יכולה לומר עליו זה לא רלוונטי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם האלבום החדש שלU2 , How to Dismantle an Atomic Bomb, היה ממש גרוע, העבודה שלי הייתה קלה מאוד. הרי אין דבר פשוט יותר מלרדת על רוקיסטים מזדקנים שמוציאים אלבום מזופת. אלא שהאלבום החדש שלU2 הוא לא איום ונורא, הוא סתם לא רלוונטי.

זהו אלבום האולפן ה-11 של U2, והוא נשמע כמו התרכובת הקלאסית של כל אלבום U2 אחר: כמה שירי פופ-רוק אנרגטיים, כמה בלדות טיפוסיות על אהבה, שיר אישי אחד על אבא של בונו שמת ב-2001 ושיר אחד על מטרה פוליטית, והפעם איידס. כמה מהמילים מעט מביכות, כי באמת קשה להסביר את ההצלחה של מישהו שכותב ש"לחופש יש ריח, והוא מריח כמו ראשו של רך נולד". אבל הקול של בונו, הגיטרה של Edge The והקצב של מולן-קלייטון עדיין עובדים, וניתן להרגיש שכמה מהשירים כאן יהפכו ללהיטים, בייחוד הסינגל הראשון מהאלבום, Vertigo, שכבר זוכה להשמעות למכביר.

העניין החמקמק באלבום הזה נובע מהעובדה שהוא נשמע כמו סך כל האלבומים הקודמים של הלהקה. Vertigo, יכול היה להשתלב למשל ב-Achtung Baby, והפתיחה של City of Blinding Lights מהאלבום החדש נשמעת בדיוק כמו הפתיחה של Where the Streets have no Name מ-The Joshua Tree. לכאורה, סאונד שמדמה את החוויה באלבומים המוקדמים האלה צריך להיות מוצלח. למעשה, השירים החדשים חסרים את הברק שעשה המנונים מהשירים הקודמים והם צורמים במיוחד ברגעים שהם מזכירים את העבר של הלהקה.

כשלכל העסק הזה מוסיפים את הפופולריות העצומה של הלהקה ואת האג'נדה הפוליטית המוחצנת שלה, התחושה שנוצרת היא של ניסיון נואש מדי. כך, למשל, לפני כשבועיים U2 ערכה בניו יורק מופע רוק חינמי בהפתעה, כמו פעם. רק שהמקום היה מלא עד אפס מקום כי אתרי המעריצים באינטרנט פרסמו את המופע המתוכנן מבעוד מועד.

שמו של האלבום החדש, איך לפרק פצצת אטום, הוא אולי ההבטחה הבלתי ממומשת הגדולה ביותר בו. לא שזה היה עובד אם האלבום היה כולו מניפסט פוליטי על מדיניות הגרעין העולמית, אבל אין סיבה לקרוא לאלבום בשם כזה אם הוא כמעט בכלל לא פוליטי. נראה שבונו הבין שכדי להמשיך לקבל את ההזמנות לבית הלבן ואת ההזדמנויות להצטלם עם טוני בלייר ונלסון מנדלה, עליו לשמר את ההצלחה, ולשם כך לעקר את המוסיקה מהפוליטיקה הליברלית שעלולה להסתמן כבעייתית בעולם הניאו-שמרני מחד, ובעולם הציני מאידך, שמרכיבים יחד את קהל מעריצי הלהקה.

ובאמת,U2 חוזרת למקורות רק ברמה האמנותית, יחסי הציבור והפרסום של האלבום הם לגמרי של המאה ה-21. כדי לקסום למורידים-צורבים, האלבום החדש מגיע עם תוספות מיוחדות, DVD ובו סרטון קצר על הפקת האלבום וקליפים של כמה מהשירים החדשים כפי שצולמו באולפן ההקלטות. במקביל, הלהקה השיקה גירסה מהודרת של U2 iPod בצבעי אדום-שחור, עם חתימות של חברי הלהקה מאחור ועם 446 שירי הלהקה מכל הזמנים. את המפלצת הקטנה ניתן לרכוש תמורת 349 דולרים. אבל אין באמת סיבה לרכוש את המוצר החדש, בגלל שהאלבום החדש לא מעניין ולשמוע אותו מול השירים הקלאסיים של הלהקה יבהיר במקרה הטוב שהשירים החדשים לא עובדים, ובמקרה הרע יוציא את החשק לשמוע את השירים המוקדמים.

במסגרת בליץ הפרסום לאלבום החדש, ב-VH1 שידרו השבוע שעה מיוחדת על U2. בונו אמר שם על האלבום החדש שהמניע שלו הוא "לא להפוך לחרא, וחרא לא נמדד במונחים של מכירות, או אפילו של רלוונטיות, אלא במדד של הגשמה עצמית, אם אני מרגיש שאני מתפתח כאמן, ואני מרגיש שבאלבום הזה אני עדיין עושה את זה". שיהיה לו בכיף, לו ולחבריו ב-VH1.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by