בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שירת חור התחת 
 
 עטיפת האלבום Real Gone   
 
איתמר שאלתיאל

איתמר שאלתיאל על החדש של טום וויטס, עוד יצירה מרגשת של אמן שיודע לשיר את החרא הקיא וההרואין, בלי לגלוש לטחורים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בין הגיטרות החלודות לבין הקול הסדוק עולה אברך לאוטובוס, ומתיישב לפני. הוא מוריד את השטריימל והקפוטה, ותולה אותם על הוו שעל החלון. טום ווייטס מחליף אקורד. השטריימל נוחת. בין הגיטרות הסדוקות לקול החלוד האברך תולה מחדש את השטריימל. ווייטס מחליף אקורד. השטריימל נוחת, ולאחריו, בקלילות, הקפוטה.

חמש דקות תמימות זה נמשך כך, הריקוד שבין החרדי לקפוטה לטום ווייטס, כאילו המציאות תזמרה את חומריה בהתאם לדיסק. לבסוף, החרדי מתייאש, ונשאר עם הקפוטה ועם השטריימל בידיים. טום ווייטס מסיים שיר.

דיסק של טום ווייטס, ברגעיו הטובים, מסוגל לנער מהמציאות את צדדיה ההזויים ביותר, ולשלח אותם בך בנסיעת אוטובוס מקרית. הנה רוסיה ארוכת רגלים בוכה בתחנה; הנה איש עם ראש גדול מדי, בפרופורציות מעיקות; הנה גמד. כאילו דיוויד לינץ' נשלח לביים לך את תל-אביב, והעיר נובחת לקראתך שיניים ולשון. הם תמיד היו שם, אתה יודע, רק שעכשיו אתה גם רואה אותם.

--

כבר בדיסקים הראשונים שלו שר ווייטס את אמריקה של בוקובסקי ובורוז. נהוג לשייך את השניים הללו ל"דור הביט", דור שנות החמישים האמריקני, דור ג'אז המועדונים וג'וינטים מוחרשים בסתר, אבל זו טעות. צ'רלס בוקובסקי וויליאם בורוז אינם מייצגיו של דור, הם ממשיכים מסורת ספרותית שנעוצה עוד בתחילת המאה ה-16, בספרות הפיקרסקית. הם מייצגיו של המעמד הנצחי בתרבות האנושית, הבלתי מתכלה: תחתית החבית.

בוקובסקי ובורוז, וטום ווייטס עימם, הם משוררי האשפתות. הם מתארים, איש בדרכו, את האנשים שאפילו לא היה להם העונג להידרס תחת מכבש החלום האמריקני. החלום חלף לידם מבלי שהם שמו לב. מתוך כל זה הם יצרו את שירת החרא וההרואין, הקיא והבקבוק, ומבלי שהם שמו לב, החרא הפך להיות אידיאל. דורות שלמים רצו לבר הקרוב, וביקשו את הוויסקי הזול ביותר. המשורר חולה השחפת של המאה ה-19 הוא הסופר הנרקומן של המאה העשרים.

והאמת היא שזה קצת נמאס. עד לאן כבר אפשר למשוך את שירת החרא מבלי להרגיש מגוחך? בוקובסקי, למשל, מתח את זה עד לקצה, וקריאה ממושכת בו שקולה לשיחה ארוכה ובלתי אמצעית עם סבתא פולניה. טחורים זה נושא נחמד, אבל יש גבול.

טום ווייטס, מצד שני, יודע מה הוא עושה. הוא בוחש את השוליים האדישים של ארצות הברית באותה קדירה של המטיפים המשתעלים של לאס ווגאס ובלוז חגורת התנ"ך האמריקנית. אמריקה של ווייטס היא לא רק חור התחת של ניו-יורק, היא גם הצמרמורת שמסתתרת באסם, והאיש עם החיוך חסין הכדורים. השוליים ההזויים לא מתחבאים בליחה של קבצן, אלא הם שם תמיד, איפה שלא תסתכל.

Real Gone, הדיסק החדש של טום ווייטס הוא לא יצירת מופת. הוא לא מתקרב לסטנדרטים שהציבו דיסקים אחרים שלו כמו Frank's Wild Years או The Black Rider. עם זאת, הוא עדיין משובח. גם אם לעתים נדמה שווייטס התאהב קצת בתדמית משורר הביבים שהוא נטל לעצמו, והוא נהנה מדי מההתפלשות בפוזת העני בקברט, עדיין הוא מצליח לשחק את התפקיד נהדר. רק הוא מסוגל לכתוב מלים כאלה, ורק הוא מסוגל לשיר אותן.

כמו במרבית הדיסקים שלו, גם כאן מאחורי הקול המסורטן וערימת כלי הנגינה המשונים, מסתתרת מלודיה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מרבית השירים של ווייטס מלודיים למדי, הוא פשוט יודע להחביא זאת היטב. יש בזה משהו מצמרר, בסדר שמאחורי הכאוס. גם לטירוף הזה יש היגיון משלו, ולא נעים לדעת את זה.

לאוטובוס עולה אישה עם יד אחת. היא מדברת עם הנהג, והוא משתדל להסתכל לה על הפנים, לא על הגדם. לה לא אכפת. היא מקפיצה את התיק מהגדם לכתף, ואז מדדה לכיסא. יש לטירוף הזה היגיון משלו. ווייטס מעביר אקורד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by