בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פיפי, XXX ולישון 
 
 
אסף אביר

אסף אביר הלך לסרט "לידה" וגילה שמדובר באחות התאומה והאפלה של "שמש נצחית בראש צלול"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"שמת לב", שאלה ענת, "כמה שהסרט 'לידה' דומה ל'שמש נצחית בראש צלול'?"

"מה? מה את מקשקשת?", עניתי. "שמש נצחית בראש צלול הוא קומדיית מדע בדיוני, בעוד שהסרט הזה הוא דרמת-מותחן פסיכולוגית, מין לוליטה בהפוך על הפוך, עם אווירה של סרטי היצ'קוק ונגיעות בסגנון החוש השישי. איפה ב'שמש נצחית' יש לך ילד בן עשר שנכנס לחייה של אשה יפהפייה וטוען כי הוא גלגול של בעלה, שמת לפני עשר שנים, ושעכשיו, בדיוק כשהתארסה לגבר חדש, הוא רוצה אותה בחזרה? איפה, אישה טיפשה?"

הרוח מחוץ לרב חן תל אביב היתה קרה.

"הרי ב'שמש נצחית', ענת", המשכתי, "מלבד סוד או שניים שמתגלים בסוף, אין לדמויות ממש צד אפל. 'לידה' הוא אפלה אחת גדולה. ניקול קידמן, ארוסה, אחותה, זוג החברים שלהם, אחיו של הבעל המת והילד הנחוש והמוזר, כולם דמויות מסתוריות וצופנות סוד, שרוב הסרט מתקדם על פני הבעות הפנים שלהן".

נכנסנו למכונית. נחגרנו. ענת התניעה.

"יותר מזה", קראתי, "'שמש נצחית' הוא סרט על גבר. גבר, ענת. ככזה, הוא קליל וגברי. הסרט הוא על דברים שקורים לו. חברה שלו עוזבת אותו, הוא מבקש למחוק אותה מהמוח, הדברים משתבשים, כאלה. יש פה גם הלעגה של הגבריות – כשהוא ישן בבית וכל טכנאי מחיקת הזיכרון מתרוצצים סביבו, כל הסצנה היא משל קטן לחיי הדמות של ג'ים קארי, ולחיינו, הגברים, ואיך שאנחנו רוב הזמן לא מבחינים במה שקורה סביבנו.

"אבל לידה? בלידה הכל קודר, וכל כך מתאים לכן, הנשים. הסרט הוא כולו סרט על מודעות. הדמות של ניקול קידמן כאילו קשורה לפסי הרכבת של החיים, כשהאמונה בכך שהילד הוא בעלה המת, כולל המשמעות של הדבר לחייה, מתקדמת לעברה כמו רכבת הרסנית. היא מבחינה בכל מה שקורה סביבה – טוב, כמעט בכל מה שקורה סביבה – והרגשות של חששות סמויים, חששות גלויים, קנאה, אהבה, וכמובן אבדן העשתונות הם הם הסרט. זה פשוט סרט אימה לבנות. תחני פה".

"אתה רואה", אמרה ענת, "שני הסרטים האלה הם הגרסה הגברית והנשית זה של זו".

"מי? מה?"

"אחד הוא קומדיית מדע בידיוני רומנטית, והשני הוא 'סרט אימה לבנות', או איך שקראת לזה, אבל שניהם בעצם סרטים שמדברים על מערכות יחסים. הרי למרות שבשני הסרטים עשו את זה באופן אמין ומרתק, שמש נצחית לא מתעסק באמת במחיקת זיכרון. לידה הוא לא סרט על גלגול נשמות. הם על מערכות יחסים מהעבר".

"נו?"

"בשני הסרטים האלו", לגמה ענת מהשוקו, "יש את העבר שפולש להווה, עם כל סודותיו ושרציו, אלא שבשמש נצחית, הגרסה הגברית שלך, זה מתבטא בחזרה של אותן בעיות, שהגבר סתם לא יודע מה לעשות אתן. בלידה זה מביא לערעור טוטאלי של הבחורה. ואם תחשוב על זה, על קלמנטיין משמש נצחית עוברות חוויות יותר קשות מאשר על הדמות של ג'ים קארי. הכל שאלה של זווית".

"נו?"

"בשמש נצחית, הגיבור לא יכול, ולא מנסה להבחין בדקויות הקשר בינו לבין קלמנטין, ובמה שהכשיל את הקשר. מבחינתו, זה 'משהו שקרה לה' ".

"אבל ככה זה אצלכן הנשים", לגמתי מהשוקו שלי, "אף פעם אי אפשר לדעת מה נדפק לכן".

"'לידה' מתאר את זה מנקודת מבטה של האשה. זה סרט על, בוא נקרא לזה, 'מה שנדפק לה'", חייכה ענת. "הסרט הזה הוא מפה מפורטת למשבר בקשר שלה, ובחייה המעורערים".

"מה שתגידי, אז מה דומה בסרטים האלה?"

"יותר מדומה, זה איך שהם משלימים זה את זה".

"אבל אמרת דומה".

"אני מתנצלת. אתה זוכר, למשל, בשמש נצחית, בכל פעם שראו על המסך את הזכרונות של הגיבור, התמונה היתה קצת מטושטשת, עם קצת יותר רעשי רקע ואווירה של מצלמה ביתית?"

"נגיד שכן", אמרתי.

"הצילום בסרט ההוא העביר את התחושה שהגיבור מרגיש קצת אבוד בתוך זכרונותיו, עברו ורגשותיו. שהם קצת כמו חלום מבולבל עבורו".

"אוקי".

"בלידה, כל הסרט מצולם על העוקם. המצלמה מוטה מילימטר או שנים על הצד. זה מחזק את התחושה שכל חייה העכשוויים של ניקול קידמן מעורערים, גם עשר שנים אחרי מות בעלה. הצילום, המוסיקה וגם זה שרוב הסרט קידמן בכלל לא דומה לעצמה, מחזקים את התחושה מבשרת הרע של הקריסה".

"אבל הסוף הוא כזה, פחות או יותר, טוב, לא?", שאלתי.

"באמת?"

שתקתי.

"ולמרות שזה צירוף מקרים", אמרה ענת, "זה גם די חמוד ששני הסרטים מסתיימים על חוף הים, בתמונה מאוד דומה. תגיד – כמה כוכבים היית נותן לסרט הזה?"

"אני לא נותן כוכבים לסרטים, לא מאמין בזה".

"נו, כמה?"

"ארבעה".

"אני שלושה".

"שלושה?", שאלתי. "למה? מה חסר לך בשביל הכוכב הרביעי?"

"לא יודעת, אולי קצת יותר עומק בדמויות המשנה, לעומת הדמויות של קידמן, בעלה והילד. גם לאמא המפוכחת והקשוחה היה אפשר להכניס יותר עומק".

"לא מסכים אתך. עובדה שהצלחת לנחש כל פעם מה הדמויות חושבות, גם בפעם הראשונה שראו אותן – גם אצל דמויות המשנה", אמרתי.

"אגב, תגיד". ענת שילמה וקמנו. "אתה מאמין בדברים האלה, של גלגול נשמות ורוחות?".

"לא יודע, עם כל התופעות שמדברים עליהן כל הזמן, אני כבל לא יכול לשלול את זה על הסף. אבל אני צריך לראות משהו כזה בעיניים שלי בשביל להחליט אם אני מאמין. למה?"

"כי אתה לא תאמין למה שאני הולכת לספר לך".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by