בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לכל חור שחור יש מכסה 

לכל חור שחור יש מכסה

 
 
תאנה בלום

"הוא הואיל להניח יד עדינה, רוטטת...חמה, כבדה כמו אגל טל על דשא, מתחת לחצאית שלי ולחש לי: "את רואה? גם מגע הוא בדיוק כמו אור". מעלילותיה של יורשת המליונים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שוב כשלתי במשעול החיים. קוראי הנאמנים זוכרים בוודאי איך נמחצתי כקוורק בין שני פיזיקאים קוונטים לפני שבועיים במסיבת הפרידה של שליח האו"ם. ובכן, לא עבר שבוע מאז אותו ערב גורלי, וכבר מצאתי את עצמי בין מלתעותיו של הפיזיקאי משמאל.
 
 
הבחור דנן, צעיר, נאה, גאון, חובב טיפוס הרים ומעריך את גוגול, שבה את ליבי מייד. אולי היו אלה הגינונים האקדמאים שלו, אולי המבטא האיטלקי, אולי העובדה שחלקיק יכול להימצא בשני מקומות בו זמנית. מכל מקום, מכיוון שנותרו לו רק שלושה ימים בארץ לפני שהוא חוזר לקתדרה של איינשטיין, החלטתי ללכת על בליץ-קריג.

בלילה הראשון, אחרי מופע צועני מניו יורק במועדון הג'. בפלורנטין, לקחתי אותו אלי לקורואזייה קטן. עמעמתי את האורות, שמתי פרנסואז הארדי, ואז הראיתי לו את האמנות שיש לי בפנטהאוס. ציפור רקומה של טרייסי אמין ומעליה כתוב: "זו הציפור הקטנה שאני הכי אוהבת", פורטרט עצמי של ג'יאקומטי. הראיתי לו את מפלי הפנג שואי שלי, הבריכה הקטנה, גשר העץ והדגה שמשתכשכת במימיה. אבל רק כשהתיישבתי על השזלונג, ראיתי שסוף כל סוף הוא מזיע. טפחתי קלות על המקום הפנוי לידי. הוא התיישב על קצה הספה.

"אז מה" שאלתי אותו, "אין שום דבר בחור שחור?"
"אוהו", אמר, "בחור שחור יש הרבה. אין ביקום מקום ריק. גם אם תיקחי קופסא ותאטמי אותה לגמרי, תמיד יישאר בה זיכרון של אור".
התקשיתי לנשום, יכולתי להרגיש את E=MC² שלו. חומר הופך לאנרגייה, אנרגייה לחומר. רק אחרי שכמעט ונפחתי את נשמתי, הוא הואיל להניח יד עדינה, רוטטת...חמה, כבדה כמו אגל טל על דשא, מתחת לחצאית שלי ולחש לי: "את רואה? גם מגע הוא בדיוק כמו אור, בסך הכל תופעה אלקטרומגנטית. בעצם כשאני נוגע בך את ריקה. מצד שני הכל יכול להיווצר מלא כלום ממש כמו בספר בראשית."

ואז התנפלתי עליו. כי מה יכולה נערה לעשות?
הוא נשא אותי בזרועותיו-מטפסות-ההרים למיטה. קילף מעלי את הבגדים, ואני מרגישה רק עור חם, ריח מתוק, שיער מלטף מישורים פרקטלים, "כל כך הרבה שטח, אין שום עומק רוברטו?" אני מושכת את העניבה שלו אלי.
 
 
לא יקירתי", הוא מושך אותי קדימה, "יש רק שטח אינסופי". ואני מרגישה את כל הפיזיקליות שלי ברמה הסאב-אטומית מדגדגת. הו, רוברטו. והנה אנחנו כבר מזדיינים שעות. לאט, עד שגלים של עונג עוברים דרך כל הצ'אקרות שלי כאילו הייתי מאיץ חלקיקים, אבל האם אלה גלים או חלקיקים? או גם וגם? אלוהים אדירים רוברטו האם אנחנו ממוטטים את עקרונות המטאפיזיקה כמגדל קלפים מעופש?

"ששש...." רוברטו לוחש. "הכל קשור בהכל."
"מה קורה.." (אני מנשקת אותו בין מילה למילה) "לנשמה אחרי שמתים?"
"הממ...", רוברטו גונח. הידיים שלו... ענן של הסתברות סביב גרעין, "הנשמה... אם יש דבר כזה, היא כמו קרח. היא נמסה והופכת למים שזה אותו הדבר אבל זה כבר לא קרח."

"הו, רוברטו", אני צועקת, "אני אוהבת אותך! ספר לי עוד על היקום." ואני נעה מעליו, לאט, ובו זמנית הוא מדבר אלי, בקול צרוד ונמוך ואיטלקי, עד שאני עוברת את מהירות האור ונוסעת בזמן ומי צריך את שיווה ופראוואטי כשיש יקומים מקבילים וכולם קיימים באותו זמן עד שאני צורחת "רוברטו!" ואני מאבדת את ההכרה.
 
 
 
בחלום המוות הקליני שלי אני פוגשת את אלברט איינשטיין יושב לבד בתוך גביש קריסטל. אני שואלת אותו: "אלברט, מה הדבר שהכי קשה להבין?" והוא עונה לי: "הדבר הכי מסובך בעולם זה לחשב החזרי מס."

ככה המשכנו רוברטו ואני עוד שלושה ימים עד שנסע ועד שעל פי עקרון אי הוודאות של הייזנברג, אי אפשר היה לומר אם אראה אותו שוב או לא. בכל זאת התקשרתי אליו כשהיה בשדה התעופה ושאלתי בקול רועד: "אני אראה אותך שוב?". "אולי תראי, אולי לא תראי, הכל קיים באותו זמן, אבל גם לא קיים בכלל אם אין מי שיתבונן. המתבונן משפיע על הניסוי, את יודעת."

מאז רוברטו לא התקשר יותר. אבל אני רגועה, כי באיזשהו יקום מקביל רוברטו ואני חיים ביחד בעיירה אוניברסיטאית קטנה אי שם. כשיורד גשם הוא מנגן לי על פסנתר ובלילה אנחנו מסתכלים על הכוכבים, שנראים גדולים וכבדים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by