בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מי שלא כאן, לא קיים 
 
 מתוך גלויות מכאן, סרטה של איזבל   
 
דניאלה זמיר

משה לוינסון, המפיק והיוזם של פרוייקט הטלוויזיה "גלויות מכאן" שיצרו נערים מרמלה, מאמין שגם למי שנולד מחוץ לתל אביב יש זכות להגיע לערוץ 2, ושבכלל - החומר המקומי מעניין פי כמה מכל הסדרות המועתקות. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מסך ללא השתקפות

עשרה נערים ונערות מרמלה תיעדו את חייהם דרך המצלמה במשך שנה תמימה. התוצאה המרעננת, נקראת "גלויות מכאן". בתכנית המשודרת כעת בערוץ 2, אנו נחשפים כל פעם לשני סרטים קצרים, בני רבע שעה כל אחד. עשרה ילדים, כל אחד ממוצא אחר, עם סיפור אחר, מכניס את הקהל הצופה אל תוך נבכי חייו. את הפרוייקט יזם והפיק משה לוינסון, הזכור לטובה כמפיק ה"החברים של יאנה". בין היתר הפיק לוינסון את הסדרה "ג'ינג'י", ואת הסרט "סודות משפחה" בכיכובים של מיכאל הנגבי ורומי אבולעפיה הקטנים, על-פי הספר "סוגרים את הים" של יהודית קציר, אישתו.

בשנות התשעים היה לוינסון אחראי על אכיפת החוק וכללי השידור של הרשות השנייה בשידורי ערוץ 2.כחלק מתפקידו תפקד גם כעורך הראשי של תוכניות הרשות השנייה, ואחראי על הפקת מקור של סרטים תיעודיים. המסך המיובא שייצר ערוץ 2, לא מצא חן בעיניו במיוחד. לוינסון הוא מאמין גדול ביצירה המקומית. את פרוייקט "גלויות מכאן" הוא מתכוון להנחיל בעוד פריפריות רבות, כנסיון להביא למסך ייצוג של כל המגזרים הלוקאליים, ואולי, רק אולי, לאחד את החברה השסועה שמסביבו.

דווקא בימים אלה, הדחוסים בתכניות ריאליטי מציצניות, טוק שואו'ס ובידור ממוסחר להמונים, החלטת ליצור סרטים דוקומנטרים על ילדי הפריפריה. לא ההחלטה הכי פופולרית הייתי אומרת...
"כשסיימתי את תפקידי ברשות, חזרתי למשרד שלי, וחזרתי לעשות את הדברים שבאמת מעניינים אותי. אין לי משיכה לעשות תכניות בידור, או תכניות קלילות, אלא באמת יצירות שיש להם אימפקט חברתי. תמיד יש בעשייה הזאת סיכון, בעיקר כלכלי, כי זה ז'אנר לא פופולרי. אבל אני באמת מאמין שזה לא חייב להיות ככה. אני מאמין שזה בר שינוי בלב שלם, אם כי אולי תמים".

יש דרך להפוך את היצירה הפריפריאלית לפופולרית?
"אני מאמין שכן. המחשבה שנשתרשה היום, בעיקר באשמת הגופים השידוריים, היא שהפקות מן הפריפריה מתוייקות כיום כהפקות 'חברתיות', ותמיד מלוות באיזה טון דידקטי וסובל. זה קרה מפני שהזרם המרכזי נסמך על פורמטים שכבר הוכיחו את עצמם בחו"ל מבחינת רייטינג, ופונות למכנה הרחב ביותר, שהוא בדרך כלל הנמוך והנסחר ביותר.

"זו חזות המסך, והצופה הישראלי מחפש את ההשתקפות של עצמו על אותו המסך ופשוט לא מוצא אותה. הקהל צריך למצוא את הזהות שלו על גבי המסך, אחרת הוא פשוט בחצי הדרך לאבדון. זה מנתק אותנו מן הרצף התרבותי שלנו, זה מקפיץ אותנו פתאום מהבית הישראלי של הדור הקודם היישר אל תוך מקום שאנחנו לא באמת נמצאים בו, כי הוא פשוט לא שלנו. כדי להרגיש ישראלי, ולהרגיש שאני שייך לפה, אני לא יכול להתלות במסך המערבי המיובא הזה".

עד כמה העבודה על הסרט התבצעה באמת בידי הילדים?
"כל אחד מן הילדים בחר לבד לסרט נושא שהיה הכי חשוב בחיים שלו, ושהכי העסיק אותו. אנחנו היינו אנשים שבאו מבחוץ ודווקא בגלל זה היה לילדים יותר קל להחשף כלפינו, לפעמים בדברים שהם מעולם לא שיתפו אף אדם מן הסביבה הקרובה אליהם. היתה להם פתאום הזדמנות לדבר על דברים שכואבים להם, להתמודד עם כל מה שהדחיקו וכבל אותם בחייהם. ומעבר לקושי שבהחשפות הכנה, הפרוייקט דרש מהם גם התמודדות גדולה כי הם היו צריכים ללמוד איך הם עושים יצירה דוקומנטרית".

לא חששתם לשלוח את הילדים האלה, שאינם בעלי שום הכשרה מקצועית, לעשות לגמרי לבד את הסרטים שאתם אחר-כך התכוונתם לשדר?
"החבר'ה האלה באמת לא למדו קולנוע מימיהם, ורובם לא החזיקו מצלמה בידיהם. אז דבר ראשון הם קיבלו מצלמות ושלחתי אותם למשימה. כל אחד היה צריך לצלם את הדרך שלו הביתה, ואת החדר שלו ולומר את המשמעות שמאחורי הפריטים שהם צילמו בחדרם. הם חזרו לפגישה השנייה עם צילומים מדהימים, עם יד יציבה, ופריימים יפיפיים. מיד קראתי לזה יצרים קולנועיים מולדים. הדור הזה פשוט נולד לעולם אודיו-וויזואלי. הם רואים כל יום טלוויזיה, והדבר הזה כאילו תיקן להם מראש טעויות.

"ההתערבות שלנו הייתה בעיקר בעריכה כמובן. הצילומים עצמם נעשו ממש בדלת אמותיהם. חשוב להדגיש גם, שלכל אחד היה חונך שהוא יכל לדבר איתו 24 שעות ביממה".
 

מי שראה את ה'החברים של יאנה' לא בבלובה יותר בחיים שלו

 
איך מצאת את הילדים?
"הצגתי את הסדנה בפני 1200 ילדים ברמלה, בבתי הספר ובכיתות. בסוף, 80 הגישו מועמדות".

רק שמונים ילדים מכל העיר? הייתי חושבת שאם אתה מציע לטינאייג'ר לעשות סרט על עצמו, ועוד כזה שישודר בערוץ 2, הוא יקפוץ על המציאה.
"הצגתי את הפרוייקט, כאמור, לפני למעלה מאלף מילדי העיר. את יודעת כמה מועמדויות הגישו לסדנה בהתחלה? שתיים! ראיתי שבבתי הספר אין הענות ויצאתי לחפש את הילדים ברחובות העיר, ובסוף מצאתי. וזה נכון, שאם הייתי נכנס לתיכון תל-אביבי ושואל מי היה רוצה לעשות סרט על עצמו שישודר בכל הארץ, הידיים של כולם היו מורמות. זה פשוט אומר שהם רחוקים כל-כך מן התקשורת. זאת אומרת, הם רואים טלוויזיה ככל ילד אחר בארץ, אבל הם לא רואים את עצמם כ'שווים' להיות בטלוויזיה. הם לא חולמים בכלל להופיע בתקשורת. זה דימוי מסוג מסויים".

ולפי מה בחרתם את עשרת הילדים שהשתתפו בסופו של דבר פרוייקט?
"קודם כל לפי היכולת של הילדים לספר את סיפורם. אבל היה לי חשוב שהסדרה תכלול את הסיפורים של כל חלקי אוכלוסיית העיר, עיראקים, בוכריים, ערבים וכו'. התחילו איתנו ארבעה ערבים, ששכל אחד מהם פרש מן הסדנה מסיבותיו שלו, אבל המכנה המשותף שאני זיהיתי לעזיבתם היה שהם גילו את העוצמה שבמדיה. ההחשפות הטוטאלית הזאת אל מול מצלמה זה פשוט לא דבר שעושים בתרבות שלהם, זה ממש כמו בגידה. אבל אני לא ויתרתי. עשרים אחוז מן האוכלוסיה הרמלאית הם ערבים, ואני רציתי יצוג שלהם, ואז מצאתי את מרואה, בחורה ערביה מקסימה, שהצטרפה לסדנה כחמישה חודשים לאחר שהתחלנו בה".

ממה נולד אצלך הרעיון לפרוייקט?
"אני רואה את השסעים האדירים בתוך החברה שלנו, והם מדאיגים. היום יש לי ילדים, אז אני חושב בעיקר על עתידם. אכפת לי מהדברים הנעשים פה. זה גם מה שעורר אותי בזמנו לעשות את 'החברים של יאנה'. אחרי מלחמת המפרץ הייתה את העליה הגדולה מחבר העמים, ואז אספתי אל משרדי כ-80 יוצרים שהגיעו זה עתה מחבר העמים, וניסיתי למצוא להם הפקות. הגיע אלי אריק קפלון ועשה לי פיצ' על החברים של יאנה, ומיד רציתי לעשות את הפרוייקט.

"הייתי מסתובב ברחובות ורואה את העולים החדשים מסתובבים ברחובות ממש חסרי פנים, לאף אחד לא היה אכפת מהם. אני מהדור שחונך להסביר פנים לעולה, 'מעולה לעולה כוחנו עולה' וכדומה... פעם היה לזה ערך נורא חשוב והיום זה לא קיים. אז אולי היום כל אחד מקבל סל קליטה וכו', ואנחנו כאליו יותר ליברלים, אבל מהבחינה הנפשית, אנחנו לא מקבלים אותם באמת. אז התחילו לעבוד פה הקופאיות הרוסיות עם העברית הרצוצה, והייתי רואה איך הישראלים מתייחסים אליהן, התעצבנו שהן לא יודעות עברית תקנית. זה היה הטריגר החזק מבחינתי לעשות את 'החברים של יאנה', ואני גם מבטיח לך, שמי שראה את הסרט, יותר לא התייחס לקופאית בזלזול. היה לזה אימפקט".

ולמה הפעם ההתמקדות היא בפריפריות?
"כאן המשיכה שלי לפריפריה שמחוץ לזרם המרכזי, היא מפני שאני יודע מקדמת דנא, שיש שם נכסים תרבותיים בלתי רגילים, יש שמה בתים חמים ומשפחות מלוכדות, ותרבויות מאוד עשירות. למרות שאני יליד תל-אביב, דור שמיני בארץ, ובא ממשפחה טובה, בנערותי ביליתי לא מעט בפנימיות, מרצוני לצאת ולראות את העולם. שם פגשתי את כל הילדים שגדלו בפריפרייה. החברים הכי טובים שלי היו מרמלה, אשדוד, ומישובים שלא שמעת את שמם מעולם. אני יודע שעולמות שלמים נמצאים שם, רק הם רחוקים מהזדמנויות. אז המוכשרים מביניהם נהפכים לגיבורים מקומיים ככה, ונשארים שם, ופעם בכמה זמן, פורץ איזה קובי אוז או כישרון אחר.

"החומרים התרבותיים שאפשר לדלות מן המקלטים התרבותיים שיש בפריפריה, במיוחד היום לנוכח ההצפה המערבית, הם משהו שמערנן, ובעצם חזרה אל העבר במידה מסויימת. זה חשוב בכדי לתת לנו גשר אל ההווה, עם החיבור האקטואלי להיום".

אתה באמת מאמין שיצירה מן הסוג הזה באמת עשויה לשנות את מצבם של תושבי הפריפריה?
"אני מאמין שזה הכרחי לנסות. היום, כרטיס הכניסה למאה העשרים ואחת, הוא התקשורת. והם, הדור הצעיר, שאמור לפתח את החברה בה הם חיים, חיים בקהילה שאין בה נגישות לתקשורת. הפרפריה נוכחת-נפקדת בתקשורת, ומה שלא מוצג על המסך, פשוט לא קיים. אם הוא לא קיים, לא יבואו להשקיע בקהילה הזאת, ואין שיח איתה".

ומה בא אחרי רמלה?
"ילדי רמלה הם המחזור הראשון. אני מתכנן להמשיך עם הפרוייקט בעוד פריפריות רבות, כשהמטרה הסופית היא גם לעשות את הפרוייקט בקהילות יהודיות בחו"ל. רמלה הייתה מזל גדול בשבילי כעיר פיילוט לפרוייקט. היא קהילה מעורבת מבחינה אתנית בצורה מדהימה. יש שם חוגי העשרה והשקעה אדירה בחינוך, וגדל שם דור מאוד מבטיח. הם נוער נפלא, חף ממסיכות ופוזות".

*'גלויות מכאן' משודרת במוצאי שבת, בשעה 18:15, בערוץ 2
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by