בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לכל איש הישוע שלו 
 
 
יוסי גורביץ

יוסי גורביץ מסביר שלא רק לדן בראון אין מושג על המשיח הנוצרי: ב-1,900 השנים האחרונות נכתבו עליו בעיקר שטויות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"צפון דה וינצ'י" אינו הספר הראשון המספר את חייו של בן הנגר מנצרת מנקודת מבט חריגה; גרסאות שונות לחייו של ישוע היו נושא המקובל על סופרים רבים. במידה מסוימת ניתן לומר שכל ההסטוריה הנוצרית היא מאבק על גרסאות. מיהו ישוע האמיתי - הילד ההורג בקלות ובגסות ילדים במצרים, ואחר כך משיבם לחיים, כגירסה הגנוסטית הנשכחת? בן הזונה הרומאית, שמשיג את כוחו באמצעות כישוף, כדברי "תולדות יש"ו" היהודי? הנביא שחי ולא מת, כדברי הקוראן? המלך והשליט הביזנטי, או הנזיר המתייסר הלטיני? פרנסיסקוס מאסיזי או דומיניקוס הקדוש? בנה האהוב של האם האלוהית, או הנזיר המת לעולם, הדוחה אותה בבוז? גולגותא או גת שמנים? "אלי, אלי, למה שבקתני" (המבעית שבפסוקים) או "תועבר מעלי הכוס הזאת"? "לא באתי להביא אלא חרב" או "כל אוחזי חרב בחרב יאבדו"?

אבל לא רק בספרות הדתית עצמה. בולגאקוב עוסק בישוע, אבל מעביר את הדגש אל הפרוקוראטור פילאטוס, אכול היסורים; יגאל מוסינזון הופך אותו, בקריאה פופולרית של הטקסט, למורד קנאי במלכות רומא; וב"הבשורה על פי ישוע" של סאראמגו, הנהדרת והאנושית בבשורות החיצוניות לקאנון, אומר ישוע בשעת מותו, "סלחו לו, כי אינו יודע מה הוא עושה" – ומדבר על אלוהים, ואך טעות היא המסורת על פיה אמר זאת על בני האדם.

קריאה חתרנית של הבשורות; פאולוס כאויב האמת

והתפיסה הזו, של הבשורות הקאנוניות כשגויות או מעוותות, מופיעה שוב ושוב. מקובל על הכל שהברית החדשה נערכה במאה הרביעית; אז הוחלט אילו טקסטים יכנסו לקאנון ואלו יישמטו. בין המסמכים שהושמטו היתה "הבשורה על פי תומאס", אחד הטקסטים היותר חשובים והיותר מחכימים ששרדו.

על אמת הטקסט הקאנוני היתה מחלוקת מתחילת הנצרות, כאמור. גנוסטים, מינים, יהודים ומוסלמים חלקו על הטקסט, על חלקו או על מקצתו. במאה ה-19, עם תחילת ביקורת המקרא, החלה אופנה ממש של קריאה מחדש, לעתים חתרנית, של הבשורות. מציאת המגילות הגנוזות רק הוסיפה שמן למדורה שבערה היטב גם כך.

רוברט גרייבס פרסם ספר – "King Jesus", שלא תורגם לעברית למיטב ידיעתי – שכולו כתיבה מחדש של המיתוס הנצרני, עם יהדות סודית של מלך מוקרב ודת סודית של נשים ואדומים ויהודים הנאבקים זה בגרסתו של זה, עם הורדוס כמשיח כושל – מרקחת נהדרת, שהוא לא העז לפרסם כספר מחקר, ובצדק.

מאוחר יותר פרסם – יחד עם רפאל פטאי – את "The Nazarene Gospel Restored", נסיון לבצע את מה שלא העז לנסות קודם לכן. הספר בלתי קריא, חוששני, אבל הוא ממקד התקפה אחת, קטלנית, בפאולוס השליח.

גרייבס עושה דבר פשוט מאד: הוא לוקח את אישיותו המסוכסכת והלא-סימפטית גם כך של מייסדה האמיתי של הנצרות, רושם כל אירוע בשורה, זה מתחת לזה – ולאחר מכן מצרף רשימה של כל אי ההתאמות והסתירות שבהם נכשל פאולוס, מגדיר אותם כשקרים, ומתאר את פאולוס כאחד הנוכלים הגדולים ביותר בתולדות המין האנושי.

וזה תופס, מהר. תוך זמן קצר הופך פאולוס – שוב, לא בלי צדק – לאיש הרע, האיש שהעלים את הבשורה ה"נצרנית" (אם להשתמש בביטוי של גרייבס), ובמקומה העמיד את הבשורה ה"פאולינית".

העידן המודרני

מכאן ועד להאשמה שהכנסיה הקתולית העלימה, בנסיון לתפוס כוח, את האמת על ההסטוריה שלה ועל ישוע, הדרך היתה קצרה. מאות סופרי קונספירציה ו"עידן חדש" הולכים בה בהנאה – כל אחד מהם, כמובן, בנסיון לשכנע שהאמת שהכנסיה המרושעת והכל יכולה מנסה להשתיק היא האמת שלו. רובם אינם פילולוגים הבקיאים ביוונית, ארמית, או עברית, הידע ההסטורי שלהם מפוקפק, לרוב, והידע התיאולוגי הוא, איך לומר, אקצנטרי.

העובדה שהכת הנזכרת במגילות הגנוזות אכן נראית – לפחות לקורא הלא בקי, וגם לכמה וכמה בקיאים – ככת סתרים, רק מעצימה את המיתוס סביב "הבשורות האבודות".

הסתירה הפנימית של הכנסיה

אבל מדוע נוצר המיתוס? מדוע קל לו כל כך לחלחל ללבבות?

בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק שהבשורות מייצגות. מצד אחד, קדוש המציע עולם חדש; מצד שני, דחייה מוחלטת של העולם הזה. מצד אחד, צדק; מן הצד השני חסד, חסד של "לכי ואל תחטאי עוד." מצד אחד, מלחמה לוהטת בחטאי העולם; מצד שני, אהבה ללא תנאי לחוטא. מצד אחד, דרישות מוסריות והלכתיות קפדניות; מצד שני, הידיעה כי "הנפש חזקה, אבל הגוף חלש."

ותמיד, תמיד, צל מדורות האוטו-דה-פה מרחף מעל הטקסטים. פשעי הכנסיה כנגד הסוטים מדרכה עמדו בסתירה כל כך בולטת לרוח הטקסטים, שהתחושה כי משהו נורא השתבש היתה חייבת לבוא.

ימי הביניים הכירו תנועות כאלה, תנועות מינות, שדרשו לחזור אל הנצרות "המקורית": אל העוני והשוויון, אל עולם החי במתח משיחי קבוע, שבו העוול יחלוף תוך זמן קצר. התנועות הללו דוכאו, ברוטלית, בין השאר משום שהיו איום על כל סדר החיים – והאפיזודה הנוראה במונסטר של האנבפטיסטים, שקתולים ופרוטסטנטים יחדיו התאגדו להכחידה, היא הבולטת מכולן.

למה ישוע?

אבל מה לחילוני, או ללא- נוצרי, ולתפיסה כי משהו בבשורות השתבש? מה לו ולתפיסה כי היה טקסט "אמיתי" של הבשורות?

אולי תערובת של רצון לחסד, כמיהה למשהו אלוהי, לעולם אחר. אולי הידיעה כי העולם שלנו פגום ללא תקנה, אולי רצון לחזור לצומת דרכים שעברנו, ללכת בה במשעול אחר. אולי התמיהה מול המרטיריום, מול המוות מרצון, מול הויתור על כל היקר לנו. אולי הרצון, האנושי כל כך, להשתייך לקבוצה של נבחרים, היודעת את האמת הקוסמית.

ואולי התחושה שמשהו, משהו אנושי ולא אנושי בו זמנית, משהו שלא יחזור, אבד לנצח, ולא נותר לנו אלא לנסות לברוא אותו מחדש - בדמותנו.

האל-האדם הנצלב כאדם חסר הפנים, שכל אחד שם עליו את פניו שלו, פני האל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by