בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש - זהירות מהמרווח 
 
 
איתן בוגנים

ליאת קוך, אמנית המשלבת בין ארכיטקטורה ואמנות, שוחחה גלויות עם איתן בוגנים על אמנות, חלומות, פחדים, פוליטיקה, אבא וענבל פרלמוטר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חם, חם, הישר מהתנור האקדמי יוצאת ליאת קוך, לא אל בית המטבחיים, אלא אל המטבחון הפרטי שלה. בכישרון רב ובעדינות שיכולים לבוא רק ממקומות עמוקים של שקט נפשי, בפיקחות ובפשטות של אמן בוגר עם ביטחון עצמי, ליאת קוך בונה מחדש את הסביבות המוכרות לה. העבודות של ליאת בועטות/מדגדגות את קו התפר שבין ארכיטקטורה ואמנות, גורמות לשתי האחיות הקשישות להרגיש בבית אחת עם השנייה. אמנם מוקדם מדי לנבא את העתיד, אך לו רק בכדי שנגיד בעוד כמה שנים – אמרנו לכם – אז הנה החדשות - אתם עוד תשמעו עליה, כי יש לה מה לומר.
 
 
נתחיל מההתחלה. מהו הטריגר, הניצוץ שמפעיל אותך?
"העבודות שלי נולדות תמיד מתוך היכרות פיזית עם הסביבה, מתוך התנאים היומיומיים והשגרה באותה סביבה. חללים ובהם התנהגויות של אנשים מסוימים מפעילים אותי".

למרות הניכוס של הסביבה בה את פועלת נראה שהעבודות שלך משתפות פעולה עם המקום, משתלבות. מה זה אומר עליהן?
"העבודות לא יכולות לתפקד בצורה דומה בשום מקום אחר, הן מתפקדות כSITE SPECIFIC. אני יוצרת התערבות בסביבה יומיומית שלא חייב להיות לה קשר לחלל תצוגה אמנותי. גם החוויה הפיסית משמעותית בעיני – לא צופה פסיבי מול אובייקט פיסולי.

"העבודות תמיד מינימליסטיות, יש בהם משהו זני ואפילו מדיטטיבי, זה לא משהו שאני עושה במודע אבל זה תמיד קורה. זה מוביל למין מתח בין משהו קיצוני למשהו שהוא כביכול נורא שגרתי, נורא רגיל, כאילו לא קרה פה שום דבר. תגובה נפוצה לעבודות שלי היא - איפה העבודה פה? איפה האמנות? אז אני יודעת שאני קשורה לעצמי, שאני הולכת במקום הנכון, כי העבודות שלי עומדות על התפר הזה שבין נראות ולא נראות, בין אמנות לאדריכלות, מתח בין הפרעה שהיא נורא דרסטית וגם מאוד שקטה".
 
 
אני מנחש שיש משהו בחייך שקשור לפרקטיות, אפילו לנוכחות של הפסל בעולם, לזה שיש לו מטרה, מהו?
"ההורים שלי אדריכלים, אז זה בטח קשור לזה שגדלתי על להסתובב עם אבא שלי באתרי בנייה, להסתכל עליהם משרטטים. הפרויקטים שלי תמיד דורשים תכנון, ביצוע והרבה אנשי מקצוע, זה ממש סוג של הפקה כל פעם מחדש. אני אף פעם לא יודעת איך עבודה תצא עד לרגע שהיא עומדת - או שזה יהיה כישלון מוחץ או שזה יהיה זה. היחיד שמצליח להבין אותי עד הסוף בצורה טוטאלית זה אבא שלי".

תמיד מתייעצים עם אבא?
"כן, אני עובדת איתו הרבה, אבל כל פעם זה אחרת, העבודות נורא שונות כי הסביבה מתחלפת. אני בדרך כלל מגיעה עם רעיון מאוד מוגדר וברור. תמיד יש שינויים, אבל אני יודעת מה אני רוצה ביחס לחלל כמעט מיד. אבל הוא עוזר, הוא קודם כל מקשיב וזו עזרה גדולה, ומייעץ לי הרבה פעמים בעניינים פרקטיים".

אז למה בעצם לא הלכת בעקבות הוריך?
"אמנות היא יותר דינאמית ומאפשרת לי לפנטז הרבה יותר, לעשות דברים שהם לא הגיוניים, לא פונקציונלים. בטח שאפשר ליצור אדריכלות וירטואוזית, אבל זה פחות מעניין אותי".
 
 
 
אותי מעניין על מה חלמת אתמול בלילה?
"אני לא זוכרת מה חלמתי אתמול בלילה אבל אני יכולה לספר לך על לפני שני לילות. חלמתי שאני הולכת עם חברה שלי על גשר, וזה כביכול גשר מעל הירקון אבל עם נוף אירופאי יפיפה, נראה לחלוטין כמו פריס. אנחנו הולכות ונדהמות מהנוף. זה מקום שאני מכירה אז אני מראה לה אותו. פתאום היא לא שמה לב שהגשר נגמר, נופלת למים ומתחילה להיסחף. ברגע של בהלה, ובדיוק גם מישהו נתקע בי, אני קופצת למים למרות שאני נורא מפחדת כי זה גבוה, זה מלחיץ אותי, ואני קופצת, ומתעוררת מהשינה".

חוץ מלקפוץ מגשר שנגמר, מה מפחיד אותך כשאת ערה?
"מפחיד אותי לראות אנשים שמתנהגים נורא בגסות, בצורה אלימה, וזה קורה פה הרבה, אני מרגישה את זה בכבישים כשאני נוהגת. מפחידה אותי האלימות. וזה אנלוגי למה שקורה עכשיו עם הפלסטינים".

את העלית את הנושא, איך את מתעוררת בבוקר לאורה של המציאות הפוליטית?
"זה מאוד מעסיק אותי בתור אדם, כרגע זה בא לידי ביטוי בעבודות שלי בצורה מינורית אולי, אבל חשוב שהאמנות תעסוק בתחום הזה. אני מקווה שהעבודות שלי גורמות לאנשים איזושהי סטייה מהשגרה הזו שאנחנו כל כך רגילים אליה, איזושהי השהייה, הפרעה. אני מרגישה שצריך לעשות יותר, זה ברור לי".
 
זמן ביניים, 2004
 זמן ביניים, 2004   
בניגוד לחמימות שאת מקרינה אפשר כמעט לחוש מין קרירות אינטלקטואלית שנושבת מהעבודות ולא נניח פרץ של ספונטאניות ואקספרסיביות, מה דעתך?
"אני מאמינה שבכל אופן, וגם באופן שלי, דרוש דיוק, כזה שיביא לצופה תחושה של רגש. מבחינתי זה אתגר להעביר רגש במקום שאין בו נגיעת יד אקספרסיבית או נרטיב כלשהו. חשוב לי נורא לרגש, לגרום לצופה להיות בתוך העבודה, לחוות חוויה שמתחילה לפעמים ברגליים וממשיכה אחרי זה דרך הבטן והלב ואולי אחרי זה מגיעה לראש".

נעצור לרגע בלב. מלבד הסוס הלבן, מה יש בו בנסיך שלך?
"היא נסיכה וקוראים לה נטע. יש בה קסם, היא בן אדם עם הלב הכי רחב, היא אוהבת אנשים ואוהבת את העולם, יש בה אנרגית חיים מדהימה ויש בה המון דברים שאין בי – היא מאוד אנרגטית, שמחה, יש בה שפע, יש כל הזמן התחדשות".

אפרופו התחדשות, מהו הזיכרון הראשון שלך?
"אני ילדה בת 4 ומושיבים אותי על השולחן בבוקר. אבא שלי מכין לעצמו ולי קפה, ואני מוצאת סמרטוט כזה ודוחפת אותו לתוך הקפה ומסניפה אותו, לא שותה את הקפה, רק מסניפה את הריח הזה".
 
 
על אביך סיפרת, האם יש אדם, סרט, ציטוט או כל דבר אחר שאת מעריכה במיוחד?
"אני מרגישה שכל תקופה מלווה אותי משהו דומיננטי אחר, כרגע זה ספר הטאו של לאו צה. בתור נערה מתבגרת הייתי גרופית רצינית של ענבל פרלמוטר, הייתי הולכת לכל ההופעות – שלוש, ארבע פעמים בשבוע. אנרגיית חיים כזו, מין קסם עבר שם בהופעות".

נסיים במה היית רוצה שיקרה בעתיד?
"אחת משתי אופציות – או להמשיך ולעשות אמנות כמו שאני רוצה, זאת אומרת, לעשות עבודות בחוץ, סביבתיות, שלא קשורות לחללים מוזיאלים. אם לא, אז לעבור ולגור בטבע – הכי פרימיטיבי שאפשר. לבשל, לגדל גינה".

ליאת קוך ממליצה:

לרוץ עירומים בגשם, לפני שייגמר.

ג'וז ולוז (המסעדה), בגלל האווירה, האוכל והחום.

סרט של ANDREW BIRKIN – “THE CEMENT GARDEN”


*ליאת קוך מציגה בימים אלו את "זמן ביניים" בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי – רחוב אלחריזי 9 ת"א.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by