בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיכום 2004, חלק ג': מוסיקת המקרה 
 
 ואף מילה על אשר ואמינם   
 
כתבי נענע

כתבי נענע עם כמה הערות אישיות על המוסיקה בשנה החולפת: האלבומים הטובים, ההופעות הבלתי נשכחות והפריחה של הניאו-סול הנשי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

רם אוריון על האלבום שהשתלט לו על הדיסק פלייר

2. אין לי מושג מה הוא אלבום השנה החולפת, בכלל בלתי אפשרי להכריז על אחד כזה. לכן עשיתי לעצמי עבודה קלה ופשוט בחרתי את הדיסק ששנת ההוצאה שלו היא 2004 ובילה הכי הרבה בנגן שלי בשניים עשר החודשים האחרונים: Vol. 3 של Slipknot. אמנם לא להקה חדשה, או דיסק סימפטומטי לטרנד או התרחשות מוזיקלית משמעותית של זמננו, אבל גם אחרי עשרות רבות (בטח כבר בתחום השלוש ספרות) של האזנות, הדיסק לא איבד דבר מחינו או כוחו. במידה מסוימת הוא אפילו ממשיך לגדול עלי ולא מפסיק להרשים בעוצמה, בטוטאליות, ביופי ובעומק שלו. ריק רובין, אולי המפיק המשמעותי ביותר של שני העשורים האחרונים זיקק את האנרגיות המדהימות מלכתחילה של תשעת חברי הלהקה והרחיב את המנעד שלהם גם לכיוונים מאופקים ומינימליסטיים יותר מאלבומיהם הראשונים, מבלי לגרוע מהקצה העצבני והמאסיבי שתמיד אפיין אותם. הדיסק השלישי של סליפנוט תפקד כבעיטת הפתיחה ל שנה המוזיקלית אצלי, ועם סיומה אני מקשיב לו שוב.

2. דיסקים נוספים שהנעימו את זמני ויצאו השנה כוללים את אליוט סמית' האחרון, הסטריטס, בלונד רדהד והזוטונס (The Zutons) עם אבי הארדינג הסקסופוניסטית שלוקחת אצלי בהליכה את תואר הבחורה הקולית ביותר בשנת הרוק'נ'רול הקודמת.

3. תואר האנטי קליימקס שלי השנה הולך לSmile של בראיין ווילסון, אלבום שאתעלם כרגע מכל הסופרלטיבים וההתרגשות סביב יציאתו ואומר רק שההרגשה שלי, תוך כדי האזנה לו, הייתה שאם הוא היה יוצא בזמנו האמיתי- לפני פלוס-מינוס שלושים וחמש שנים אולי היה נחשב לאירוע יומרני, חשוב ומרתק, המגדיר מחדש את השימוש באולפן (של סוף שנות השישים), אבל היום מתפקד כלא הרבה יותר מסגירת מעגל, קצת עצובה, לאחד היוצרים הגדולים של הפופ המודרני. סוג של יותר מדי, מאוחר מדי.
 

הילה בקמן על פריחת הניאו-סול הנשי

ג'יל סקוט
 ג'יל סקוט   
באמצע שנות ה-90' טבע קדאר מסנבורג, המפיק של הלייבל מוטאון, את המושג נאו-סול, בהתייחסו למוסיקה החמה השובה שיצר בן חסותו דיאנג'לו, במרוצת השנים, התרחב המושג לכדי ז'אנר בפני עצמו. הנאו-סול מושתת על היסודות שעיצבו ענקי סול ואר אנד בי מהסבנטיז כמארווין גיי, אל גרין, סטיבי וונדר, קרטיס מייפילד ודומיהם, שעשו מוסיקה חדורת נשמה, סוחפת וחמה. לתוך הנישה האקסקלוסיבית הזאת מתברגים סינגר-סונגרייטרז בעלי טביעת אצבע ייחודית, שלא נרתעים מהתנסויות מוסיקליות ונסמכים על קולם וכישרונם.

בשונה מסצינת יוצרי הסול, שהתקיימה בסביבה סטרילית-גברית, זירת הנאו-סול שוקקת נשים יוצרות. השנה החולפת הייתה שנת פריחה למוסיקאיות נאו-סול, שהבולטות שבהן הן ג'יל סקוט, אנג'י סטון ואריקה באדו.

Worldwide Undergroun .1 של אריקה באדו אמנם יצא לקראת סוף 2003, אבל מפאת חוסר התייחסות ראויה ומאחר שהגיע לארץ רק בסוף השנה, הבה נחליק את אי ההתאמה הטכנית הפעוטה. מדובר בלא פחות מקלאסיקת נאו-סול, מצרך חובה לכל מי נשמה שחורה כלואה בקרבו.

בנונשלנטיות המקסימה שמזוהה אתה, לוקחת אריקה את המאזינים, על כנפי קולה המעושן בעל האיכות הבילי הולידיית, למסע במחוזות הסול, Fאנק, הג'אז וההיפ הופ, שזור בלחנים מורכבים וסוחפים וטקסטים נבונים, ובשירים מרוממים שגורמים לגוף לזוז, לחיוך להתפשט על הפנים ולהצטרף בשירת דינג דינג דונג (Love of My Life ( ובקריאת וו משמחת (Woo (. תענוג.


2. ג'יל סקוט, המשוררת מפילדלפיה שהתגלגלה אל עולם המוסיקה כמעט במקרה. עם צאת אלבום הבכורה שלה Who is Jill Scott הדהימה בוירטואוזיות ווקאלית ומוסיקליות מפעימה. העולם, או לפחות את יושביו שוחרי המוסיקה השחורה, חיכה כרוי אוזניים לצאת אלבום האולפן השני שלה.

זאת לא נקודת פתיחה פשוטה, ובכל זאת, ג'יל הוכיחה שתרועת הספתח של דרכה המוסיקלית לא הייתה הבטחת שווא. אמנם, ב- Beautifully Human, סקוט קצת פחות רעננה, קצת פחות רעבה מאשר באלבום הראשון, ומנצלת קצת פחות את המנעד הקולי שלה, הנע בין עומקים חודרניים לגבהים שמימיים, אבל גם קצת פחות, זה עדיין מצוין.

3. אלבומה השלישי של אנג'י סטון, Stone Love , מציג שירים עם לחנים מורכבים פחות מאלה של באדו וסקוט, הניחנים בפשטות מכרבלת, מנחמת, כמו שניצל ופירה עשויים היטב. האלבום כולו מלווה בגודווייבז שמספק קולה המחוספס כלשון חתול בצלילים הנמוכים, וזך כמעיין בגבוהים, וכולל שירים בעלי ביט אטי אך מרקיד, מלודיות שעוטפות אותך בחמימות ולהיטים שגורמים לך לרצות להיות חבר של אנג'י, או לפחות להסתופף אתה תחת כרבולית אחת.
 

ערן דינר עם בריאן ווילסון, אלג'יר ואהוד בנאי

אלג'יר, מנועים קדימה
 אלג'יר, מנועים קדימה   
1. בריאן ווילסון – SMiLE – אולי אלה סימני הזמן ואולי אני סתם חתיאר, אבל אלבום השנה שלי נכתב כבר בסיקסטיז. האלבום שתוכנן להיות המשכו הטבעי של "פט סאונדס" והתשובה הניצחת לסרג'נט פפר נגנז בשעתו בלחץ חברת התקליטים, חברי הביץ' בויז ושפיותו המתערערת של יוצרו, בריאן וילסון. הכל רק כדי להפוך 37 שנים מאוחר יותר לאלבום המרגש של השנה. ווילסון ושותפו ואן-דייק פארקס שבו השנה לאחד המיתוסים הגדולים של הרוק והשיבו את "סמייל" לחיים. בעזרתה האדיבה של להקת ההופעות הנוכחית של וילסון, הם אספו שברי שירים ורעיונות מוסיקליים חצי אפויים ליצירה שלמה ועוצרת נשימה והצליחו לשחזר במדויק את הסאונד האלמותי של הביץ' בויז בשיאם.

2. אלג'יר – מנועים קדימה – הרבה הייפ אפף את יציאתו של האלבום השני של אלג'יר, אבל הייפ הוא רק הייפ אם אין מאחוריו תוכן חזק ומשמעותי, ומזה יש לאביב גדג', גבריאל בלחסן וחברי אלג'יר בשפע. טקסטים קשים והפקה מוסיקלית חכמה שמשלבת כלים לא שגרתיים ברוק גיטרות סוחף הפכו את "מנועים קדימה", בצדק גמור, לאלבום הרוק המדובר של השנה.

3. אהוד בנאי – ענה לי – הציפיות היו בשמיים אחרי לא פחות משבע שנות המתנה, אבל "ענה לי", פרע את השטר בחורף שעבר עם סט נפלא של שירים נפלאים שנעים בין האישי לחברתי ומוכיחים שהאיש רק משתבח עם השנים, ובהפקה מוסיקלית רבת דמיון של גיל סמטנה שלוקחת את בנאי רחוק יותר מאי פעם.
 
 

אלונה דניאל על ההופעות שהרסו לה את סוליות הנעליים

רונה קינן
 רונה קינן   
ראיתי לא מעט הופעות השנה, ביניהן כאלה שהשאירו זכרון טוב (אריאל הורוביץ בבארבי כפר סבא, אתי אנקר בערב המוקדש לעדה התוניסאית) בחלק מהמקרים אף הותירו רושם עז ( מינימל קומפקט במועדון התאטרון, לאנטרופיה, להקת פרוגרסיב מטאל מירושלים), אבל פה אני רוצה להתייחס להופעות של אומנים שגרמו לי לחזור שוב ושוב.

1. את המופע של רונה קינן ולהקתה ראיתי כבר חמש פעמים. עד לא מזמן תמונע שימש לה כמגרש ביתי, אבל את מופע הבכורה של האלבום שלה "לנשום בספירה לאחור", היא עשתה בבארבי תל-אביב. כל העיר הייתה שם, לא היה מקום להכניס סיכה. אולי זה מה שגרם לרונה לשבור את הקרח הדק באמצעותו היא מגנה על עצמה ברוב ההופעות האחרות, ולתת את ה"אקסטרה הקטנה" של אמוציונאלית (דבר מאוד לא אופייני ל"נסיכת הקרח") הריגוש שליווה את הביצועים החדשים ל"מבול", "לחיות נכון", "מיהו המיילל ברוח" ועוד שירים נפלאים, הפך את ההופעה הזאת לבלתי נשכחת.

2. למופע של הדג נחש ביום הסטודנט באוניברסיטת תל אביב הגעתי מתה מעייפות, אבל לא יכולתי להפסיק לרקוד. גרוב מורכב, מתוחכם וסוחף כל כך עוד לא שמעתי בארץ. אני זוכרת שבתחילת ההופעה ספרתי שבעה אנשים על הבמה. בשיר הרביעי ספרתי שוב. הפעם הגעתי לתשעה. בסוף ההופעה ניצבה שם להקת כדורגל שלמה, ומה שמוזר הוא, שלא ראיתי אף אחד שעולה לבמה בין השירים. האם הדג נחש משכפלים את עצמם תוך כדי ההופעה? אולי רק כך אפשר להסביר את העושר הקצבי ואת גודש הרעיונות הטובים שגורמים להם להישמע בקטעים מסוימים כמו תזמורת סימפונית של שלוש מאות מתופפים חולי כלבת. מאז הלכתי לראות אותם עוד שלוש פעמים, ואני עדיין לא מבינה - כמה אנשים יש בלהקה הזאת, לעזאזל.

3. לאה שבת ב"בית חיים אחרים". מדהים איך מוסיקאית אחת, לבד, עם גיטרה אקוסטית, מחזיקה את הקהל מרותק. הליווי המינימלי הזה מבליט את קולה הנדיר ואת הפשטות הלקונית, המאוד לא פשוטה להשגה, של כתיבתה. חוש ההומור והכנות שלה גורמים לקהל לשבת כמו ילדי גן מרותקים וגם לקחת חלק במופע (לפעמים בזיופים נוראיים). ברוב המקרים "שירה בציבור" שכזאת גורמת לי לצניחת רחם מיידית, אבל, במקרה של לאה, היא גרמה לי להתמכר ולחזור ולראות את המופע שוב ושוב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by