בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סיכום 2004, חלק ב': טלוויזה ועוד 
 
 
כתבי נענע

אמיר עמרמי ויואב הר עוז סוגרים שנה של טלוויזיה מחורבנת ובוחרים את אהבה זה כואב ושידורי הכנסת לתוכניות השנה. וגם: תאנה בלום על השנה בה אלהים התחיל להרגיש שהוא לא מובן ואיתן בוגנים עם נבחרי עולם האמנות

 
 
 
 
 
 
 
 
 

טלוויזיה: אמיר עמרמי על הארדקור ריאלטי

שידורי הכנסת?
 שידורי הכנסת?   
הפעם הראשונה היא תמיד מיוחדת. וזה נוגע כמעט בכל עניין בחיים. הטלוויזיה שלנו, איפוא, לא הפנימה את קסם הפעם הראשונה והחליטה לחלוב ממנה כל טיפת זיעה . החבר'ה מה"אקדמיה לצחוק" הבינו, ברוך השם, את מה שעוד לא הבינו שאר "גאוני הדור" בטלוויזיה. וזה שליד אורחים מפליצים פעם אחת. בפעם השנייה צריך להתרומם מעט ממקום הישיבה כדי להימנע מהרעש המסגיר. אבל הם יתנו לנו עוד פעם את "כוכב נולד 3" בו נבחר את כוכבי פסטיגל חנוכה תשס"ו, ובפרוייקט Y 3 כנראה ועוד בן מיעוטים ייחשף לתקשורת ואולי יפתח עוד לייבל, אולי הפעם עם מלצר אלמוני. ויבחרו לנו את השגריר, והוא יגלה בסוף שכולם באמת שונאים אותנו. שגריר אמיתי, לידיעתכם, יגיע לעזרתכם רק את תתקעו באמת, עם המתנה כמובן של לפחות 3 שעות בכל מקום בו תהיו עם הרכב.

אני מתגעגע לתקופה שבה לתוכן הטלוויזיוני היה יותר כבוד לצופים שלו. מישהו פעם חשב ללכת ללשכת העבודה ולעקוב בדקדוק אחרי 30 מובטלים שמנסים לקבל משרה אחת בודדת? שם זה לא כל כך מעניין כי כולם עפים בבת אחת הביתה ולא נהנים מעוד שבוע של המתנה, בתקווה שגורלם יטיב עימם.

מי שמחפש את ההארדקור של הריאלטי בארץ, מוזמן להיפרד אחת ולתמיד מ"השגריר", "פרוייקט Y", דונלד טראמפ, טיירה בנקס, צחי אירני, צמד ההראלים ואמנון לוי, ולפתוח כל יום את ערוץ 99 – ערוץ הכנסת. שם יש לכם הכל. תככים, מזימות, מועמדים עפים וחוזרים, זה מלכלך על זה וזה מסתכסך עם זה, מצלמות בכל החדרים, צחוקים ושיגועים בועדות השונות, ובסוף, כרגיל, היחידים שסובלים מזה, הם אנחנו הצופים.
 

טלוויזיה: יואב הר עוז על הדרמה של המבוגרים הצעירים

"אהבה זה כואב" - סחלב בלב מדבר
 "אהבה זה כואב" - סחלב בלב מדבר   
המיחזור בטלוויזיה המקומית רשם השנה שיאים חדשים. מיחזור של תכניות מהעבר הקרוב והרחוק, מהארץ ומחו"ל; של שחקנים ומנחים. שום דבר חדש לא צמח וגם אם דבר מה כביכול חדש - אין הוא אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. הביצה המקומית התמלאה עד מלוא קיבולתה והתחזית שלי ל-2005 היא גאות מי שפכים.

בבריטניה, מנגד, עלה ב-2003 ערוץ 3BBC והבטיח להביא לטלוויזיה את קולם של המבוגרים הצעירים, בני סביבות השלושים. מאז סקס והעיר הגדולה, מהפיכת גילאי השלושים במטרופולינים הולכת ומקבלת את מקומה בטלוויזיה ובקולנוע.

אך ארץ הטלוויזיה שלנו הולכת לכיוון ההפוך לחלוטין. עם אקזיט, מיכאלה, השיר שלנו, אהבה מעבר לפינה, אסתי המכוערת וכוכב נולד 2. לא ברור באיזה קול מדובר, אבל קהל היעד שנדמה הוא גילאי 10 עד 20. מפיקי כל הערוצים רוצים כסף, אז מכוונים לרייטינג בלי הימורים. כך הם מוצאים עצמם פונים לשוק המשגשג של דור ה- SMS. אך השינוי או המהפכה היחידה שקרתה לדור זה היא טכנית בלבד, פרוצדורלית, ולא מהותית.

כשיש רק SMS , אין פתיחות לניסיונות חדשים, רק התפתחות לרוחב ומחזור. ארז טל ניסה למחזר את עצמו ב"איפה אתה חי" ונכשל. כך גם דודו טופז ויאצפן. שוב פעם פספוסים, יאיר לפיד, גיא פינס ואדיר מילר. אין תכנים, אז מתרחבים ומכפילים. מה שהלך טוב בשנה שעברה ממוחזר גם השנה: פרויקט Y2, כוכב נולד 2 , דייט לסטרייט, החיים זה לא הכל. ואם אי אפשר למחזר פורמטים ציוניים נמחזר תכניות מחו"ל (אם לא העתקנו אותם כבר קודם) ; המופע של סטיב, השגריר ומשפחת קמיצ'לי. אל תטעו לגבי קצרצרים - זו ורסיה דהויה של החמישייה הקאמרית - גם כאן תמצאו קרן מור מכובסת.

ולא רק תכניות ממוחזרות, אלא גם האנשים. בשבוע אחד תוכלו לפגוש את אגם רודברג, ב'אהבה מעבר לפינה', אצל גיא פינס, בשישי בגאון, אצל מיכל זוארץ, יאיר לפיד , אדיר מילר ואם תרצו גם אחר הצהרים אצל אודטה. אם לא רוויתם מסיפור סינדרלה של נינט טייב בכוכב נולד תוכלו לחוות אותו שוב ב"שיר שלנו". ואם דב נבון לא הספיק לכם בבורגנים בשידור חוזר, ניתן לצפות בדמות שהוא ממחזר כבר שנים גם בארץ נהדרת וגם בדבל'ה עולמי. קיציס באקדמיה לצחוק וקיציס בארץ נהדרת. ארז טל וצביקה הדר בתפקיד המנחים הלאומיים, בכל הספיישלים וכל הטקסים, מוחלפים לגיוון באבי קושניר האנכרוניסטי, שקפץ מייד אחרי "החיים זה לא הכל".

ולכבוד סוף שנת 2004 מפציע גם פסטיבל הזמר הנוסטלגי, שאחרי 14 שנה ממוחזר תחת השם פסטיבל השירים של ישראל.

אין פלא שהסדרה המרעננת של השנה הייתה 'אהבה זה כואב' . התכנית היחידה שהביאה משהו רלוונטי, מהדור של בני השלושים בתל אביב של היום. הצופים התמגנטו כי היה בה משהו שדיבר אליהם, שקשור לכמיהה לחיים אחרים ובוגרים בעיר המשמעותית היחידה בארץ.

נכון, חבל שהיא התברגנה מהר מדי, ונכון, גם הפקה זו לא הייתה חפה ממחזור - סמולרצ'יק ומודן מפלורנטין ואסי כהן בגרסה מציאותית של דוד מ"דוד ותקווה" של אסי וגורי. אבל באופן יחסי "אהבה זה כואב" הנה סחלב בלב מדבר.
 

אמנות: איתן בוגנים בוחר את להיטי האמנות של השנה

מגזין 03
 מגזין 03   
יותר מדי, יותר מדי דברים שפספסתי בשנה שחלפה; לו רק היה לי יותר זמן.קרו המון דברים השנה (חוץ ממותו של עראפת), ונדמה שמרוב הזמנות, פנים ישנות, פתיחות חגיגיות ויין זול לא רואים את הדובים ולא את הצמרות. אבל אני מחזיק בנחמה של עניים – שבאיזשהו מקום, תערוכה שראיתי היא גם השתקפות של התערוכות שלא ראיתי.

המקום: המרכז הטכנולוגי בחולון.
כשמאחוריו ומלפניו שלל תערוכות מצוינות ומרתקות (ראו אתר "מארב"), המרכז הטכנולוגי לא עומד במקום לרגע, וממשיך לצעוד בדריכות, עם אצבע על הדופק ועיניים מורמות אל על, לעבר האלטרנטיבה הכי מסקרנת במחוזותינו.

התערוכה: אוהד מרומי בגלריה טל אסתר.
הגיע מניו-יורק לגיחה קצרה והשאיר לנו שיעור מאלף באיך-הפסקתי-לפחד-מאמנות. מאמר על ייסוריו של האמן הצעיר. עם ים של חופש ואומץ, מרומי חשף את הקרביים של התהליך היצירתי, ניסה, שיחק, בדק, שיחרר את העבודה מהאמן ושלח אותנו לפינה, לבד.

העיתון: מגזין רחוב 03.
כשנתקלתי לראשונה במגזין הרחוב 03 אמרתי בליבי – הנה עוד אחד מאלה שאין לי כוח בשבילם. התחלתי לקרוא קצת ועוד קצת וגיליתי עד כמה אני מלא בדעות קדומות ובהתניות מטופשות. מלבד היותו יוזמה ברוכה ובימה פתוחה, מגזין הרחוב 03 טומן בחובו וברובו איכויות של כתיבה מושחזת ומשובחת.

יש עוד מיליון (לפחות) דברים שאוכל לשבח, רק אזכיר כמה בקצרה: "בימת מיצג" שהחזירה עטרה ליושנה, "מנו מלך אטלנטיס" שעוד יעלו קורבנות בשמה, ג'ף וול שיחיה עד 120, מירי סגל שהצליה לגעת, וכמובן סיגלית לנדאו, אשת החיל שסוגרת את השנה בקול שופרות שיחריב את חומות הלנה רובינשטיין.
 
 

תאנה בלום על הצונאמי של אלוהים

"שאלוהים יברך"
 "שאלוהים יברך"   
לפעמים, כששתי העיניים עצומות, העין השלישית פקוחה.

כך אירע, שכשהתקשרה העורכת הנכבדה וביקשה ממני לסכם את 2004, בדיוק הייתי שרועה על המיטה הסולארית שלי, עטופה באצות ים ונייר כסף, על פני מסכת מנדרינה וחמאת מנגו; את עיני מכסות פרוסות מלפפונים. רק לנגד המסך האפל, בעפעפיים הפנימיים, כמו הנביא תרזיאס עצמו, ראיתי הכל. עבר ועתיד נפרשו לפני בשקיפות אינסופית, עד שהתחלתי לפרפר ולראות באוב. (או שאולי זה היה בגלל אלרגייה ללקטוזה).

הדבר הראשון שראיתי מבעד למלפפונים הוא ששנת 2004 היתה השנה שבה אלוהים הרגיש שלא הבהיר את עצמו. בין הראשים הערופים בעירק לחיסולים בגדה, לעינויים במרתפים, לרצח העם בסודן, לתכניות הריאליטי, לטלאי הכתום, למתים, העניים, המושפלים, לקאובוי בבית הלבן ולעשרות אלפי בני האדם שנהרגו בִּין שיהוק שמימי אחד - אלוהים הרגיש שהוא אינו מובן.

לכן החלטתי להודיע לעורכת שלי, שלדעתי האירוע התרבותי החשוב של השנה הוא התרגום המחודש לחמשת חומשי תורה של חוקר הספרות העברית רוברט אלטר מאוניברסיטת ברקלי.

למרות שג'ון אפדייק ביקר קשות את פרופסור אלטר מעל דפי הניו ירוק טיימס, התורה האמריקאית החדשה היא ללא ספק המהדורה האולטימטיבית, הדפיניטיבית והסופית לדבר האלוהים, וזאת מפני שסוף סוף אפשר להבין מה ניסה לומר כל השנים הללו. במהדורה המוערת והמוארת, הנאמנה לדיוק ולפיוט העברי, אלוהים מתגלה כבודד, חלש ובעיקר מורכב. בתרגום החדש לסיפור הבריאה, למשל, אלוהים מצטייר כדי עובד עצות מול התהום שמסביב, עד שאפשר בהחלט להבין מדוע הוא גחמני כל כך.

מעטים יודעים זאת, אבל לקבוצה המשיחית הנוצרית הגדולה בישראל קוראים "הצונאמי של אלוהים". פגשתי אותם בליל חג מולד ערפילי במיסת חצות בבית לחם והם אמרו לי שאלוהים לא משחק בקוביות בצונאמי שלו. קצת לפני כניסת 2005 אלוהים הרגיש שהוא לא מתורגם טוב לכל השפות וחייג אי שם באוקיאנוס השקט את הספרות 911. השנה הבאה לא תהיה יותר טובה – ואת זה אני אומרת מתחת למסכת מנדרינה.

שנה טובה ואלוהים יברך.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by