בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גם עם החבל והעוזי, כולם ראו שהוא דרוזי 
 
 
ליאת הרט

ליאת הרט צפתה ב'החלום של פנדי', על נבחרת ישראל במשיכת חבל , וראתה את סיפורו העגום של המגזר הדרוזי בישראל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
את חוקי המשיכה בחבל גם הדיוטות ספורט יכולים להבין – שמונה אנשים בכל צד שעושים כל מה שביכולתם כדי למנוע מהקבוצה השניה למשוך אותם אליה. את החוקים שקובעים איזה ספורט מקבל תמיכה או איך זוכה נבחרת ספורטיבית לייצג רישמית את המדינה קצת יותר מסובך להבין, אבל נראה שאם אתה מג"בניק ודרוזי אתה מופיע, אם בכלל, בנספח שלהם.

"הסיפור האמיתי – החלום של פנדי" של ירון יעקבי, שהוקרן אתמול בערוץ 1, הוא הסיפור של דרוזים מושכים בחבל מכפר מראר, ובמיוחד סיפורו של הרוח החיה מאחוריהם - פנדי טרבוש, שמג"ב היא אולי הפרנסה שלו (כי "בכפר אין מקורות פרנסה") אבל משיכה בחבל היא החיים שלו. כשהקבוצה שלו זוכה בנצחון גדול ברוסיה, אף אחד לא מחכה לגיבורים השבים הביתה בשדה התעופה, ופנדי המאוכזב מחליט להקים את נבחרת ישראל במשיכה בחבל, ולשים את הנבחרת על המפה – להביא הביתה את גביע אירופה. הסרט מלווה אותו בניסיונות לגייס ספורטאים (מג"ב, כמובן, היא המאגר הראשי), לגייס כספים (לאריסון, בזק או משרד החוץ אין שום עניין לתרום) ובאימונים לקראת התחרות.

הסרט, שיש תחושה שהוא כתבת טלוויזיה ארוכה, עושה שימוש בקלישאה המוצלחת של סרטי ספורט. הקבוצה הקטנה שאין לה כסף, אין לה עם מי לערוך טורניר ( היחידה בארץ ולכן חבריה מתאמנים מול חבית גדולה ששוקלת 700 קילו) ואין לה כסף לנעליים או לכרטיסי טיסה נאבקת מול האירופאים, שיש להם נעליים מברזל, מאמנים מקצוענים, תזמורת כלי נשיפה ומעודדות בלונדיניות. האם יגבר דוד על גולית ויביא את הגביע? המתח נשמר עד הרגע האחרון. אחד השחקנים שובר יד, האחר נפצע ברגל אבל פנדי לא מוותר. האם יתנוסס דגל ישראל מעל כרי הדשא בהולנד?

ברור שלמרות שמסתבר שמשיכת חבל זה ספורט נחמד, שיש לו אפילו טקטיקות (התקפה מול התשה), נושא הסרט הוא לא הספורט אלא המאבק של האנשים שעושים אותו לזכות בהכרה ובמקום בקונצנזוס הישראלי. פעם אחרי פעם מראים לנו עד כמה רוצים הדרוזים, בניה הנאמנים של ישראל, להביא לה כבוד, ופעם אחרי פעם מתברר שישראל מוכנה לוותר על הכבוד הזה. זה מסר שהסרט דואג שלא נחמיץ: לא ספרתי, אבל נדמה לי שאין סצנה בה לא נאמרת לפחות פעם אחת המילה "דגל" או הצירוף "דגל ישראל" או שהדגל נראה על המסך (כולל הפעם בה נראים פנדי ובנו מקפלים דגל כחול-לבן גדול קיפול שמונה), והשיא מגיע כשהמצלמה מתמקדת בפניו של פנדי ששר "נפש יהודי הומיה". במובן הזה, ודרך דמותו של פנדי הגיבור, מטפל הסרט היטב ב"דילמה הדרוזית". עם זאת, הקולות האחרים בחברה הדרוזית, אלו שמתנגדים לרעיון של הקמת משלחת ישראלית שישראל לא מעוניינת בה, נשמעים גם הם דרכו, ולכן הרלוונטיות שלהם מתגמדת. חבל, כי היה מעניין לשמוע עוד על ההשקפה לפיה משיכה בחבל היא ספורט דרוזי קהילתי שאין כל טעם להתעקש להעביר אותו לרמה הלאומית – שם בכל מקרה החברה הישראלית לא עושה מקום לדרוזים.

ואכן, את המקום שלה, ברמה הלאומית, לא הצליחה הנבחרת לכבוש. הנבחרת מפסידה באירופה והשחקנים חוזרים הביתה – למג"ב. פנדי עוזב את הספורט אבל חוזר אליו בתור מאמן נוער ונשים, ולישראל אין נבחרת שתייצג אותה בתחרויות משיכה בחבל. אולי בכל זאת, אריסון?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by