בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מחול הפגיונות 1: יופי טופי 
 
 
אפרת אסקירה

אפרת אסקירה חושבת ש'מחול הפגיונות' הוא 'אושן 12' האסייתי: הרבה יופי ושחקנים שווים; מעט תוכן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"מחול הפגיונות", סרטו החדש של הבמאי הסיני ז'אנג יימו ("גיבור"), מגיע לארץ על תקן הסרט האיכותי-אמנותי לחורף 2005. הדיבור עליו התחיל בסביבות פסטיבל קאן והסינמטקים נכנסו לכבודו לכוננות רטרוספקטיבה לסרטי הבמאי. כמו כן, ולו רק בכדי לחדד את המסר, הסרט יוקרן ברשת "לב", האוטוריטה לסרטי איכות מזן "אני נערה איראנית בת 15, צפו בסיפור חיי שזכה לחותמת של דוגמה". ניתן אמנם להבין את התיוג המוקדם הזה של סרטו החדש של הבמאי שעשה את "ג'ו דו" ו"הפנסים האדומים", אבל עבור "מחול הפגיונות" התיוג הזה מנפח את הסרט הרבה מעבר למה שהוא באמת. בסך הכל עוד מלודרמת אמנויות לחימה רומנטית, שטובות ממנה נעשו בעבר – וככל הנראה בינוניות כמוה יופיעו גם בעתיד.

העלילה ממוקמת בסין העתיקה בימי דעיכתה של שושלת טאנג, שנת 859 לספירה, המורדים מבית הפגיונות המעופפים (כשמו המקורי של הסרט) זוכים לאהדת העם ומהווים את האיום המוחשי ביותר ליציבות השלטון. שני שוטרים, לאו (אנדי לאו, " Infernal Affairs") וז'ין (טקאשי קנשירו, "צ'נקינג אקספרס") חושדים שהרקדנית העיוורת בבורדל המקומי, מיי (ז'אנג ז'יי, "נמר, דרקון"), היא בתו של מנהיג המורדים. כדי ללכוד את המפעילים שלה, ז'ין מתחזה לאנרכיסט ומסייע למיי לברוח מהשלטונות בתקווה שהיא תוביל אותו למחוזות בית הפגיונות המעופפים. ז'ין ומיי מתאהבים במהלך מסעם – והרי שניהם כה יפים ומסעם כה פוטוגני, אי אפשר שלא. האהבה בהמשך תעמת אותו ואותה עם הנאמנות המקורית שלהם לשלטון ולמורדים בהתאמה. בדרך יתברר שלא רק ז'ין עסק בהונאה ושגם לאו אינו תמים כפי שהצטייר בתחילה.

ניכר שבמקום עומק סיפורי, בחר ז'אנג יימו להמתקד באסתטיקה ב"מחול החרבות", נאמן לתחילת דרכו בעסקי הקולנוע כצלם. הטיפול בדמויות דל וכל אחד משלושת הגיבורים הראשיים זוכה לתכונת אופי בסיסית ושטוחה אחת שלא מתפתחת במהלך הסרט. כשמתברר היקף ההונאה לקראת סוף הסרט, דמותה של מיי מאבדת אפילו את קווי האפיון המעטים שהיו לה וגרוע מכך, כמה מהסצינות בתחילת הסרט הופכות ללא הגיוניות לגמרי לאור סופו.

לא תראו השנה סרט יפה יותר מ"מחול הפגיונות", בכך שלא יהיה ספק. החל בכוריאוגרפיה המופלאה של סצינות מחול ההדים (אין במחול פגיונות, עניין פעוט של טעות בתרגום), הלחימה בין קני הבמבוק וכלה בשימוש העשיר בצבע, בקומפוזיציה ובסאונד; הוירטואוזיות בוהקת מכל פינה. אבל מכיוון שמקצועיותו של ז'אנג כבר מוכחת בתחום זה וכן בשל העובדה שאסתטיקה מהוקצעת היא עניין שבשגרה בסרטים מזרח אסייתיים, במקרה של הסרט הזה היופי הרב שלו לא מבדיל אותו מסרטים אחרים ומותיר אותו עקר, כיוון שהוא אינו משמש לדבר. לא תמצאו כאן משמעות יתרה מאחורי הבחירות האסטתיות; הצבע ב"מחול הפגיונות" הוא רק עזר וויזאלי ולא אינטגרלי לעלילה כפי שהיה ב"הפנסים האדומים" וכוריאוגרפיית הקרבות אינה משקפת את הלכי נפשם של הגיבורים כפי שהיה בסרטו הקודם "גיבור". אפילו עובדת עיוורונה של מיי מתגלה בסוף הסרט כתחבולה עלילתית קלושה וכך היא מאבדת גם את המעמד שהסרט ניסה להעניק לה כחברה במועדון אמני הלחימה הנכים הגדולים, שגברו על מגבלות הגוף והגשימו שלמות בכישורי אמנויות הלחימה שלהם. מיי של סוף הסרט היא רק עוד נערה יפהפיה שכישורי הלחימה שלה נאים אך נעדרים את הערך הפואטי הנחוץ לגיבור אמיתי.

ז'אנג יימו ניסה לעשות ב"מחול הפגיונות" את אגדת אמנויות הלחימה, וושיה פיין בז'רגון המקצועי, שכמעט כל במאי מזרח אסייתי מרגיש שהוא צריך לעשות בשלב זה או אחר של הקריירה שלו. הוא עשה מאמץ דומה ב"גיבור", אולם שם אמנויות הלחימה היו אינסטרומנטליות לאמירה הפוליטית המרכזית לגבי טבעו של הגיבור המקריב את עצמו לטובת האומה. מה חבל שז'אנג לא השכיל להתייחס ברצינות הראוייה לסיפור שבחר לספר גם ב"מחול הפגיונות", שיכול היה להיות סיפור אגדה מוצלח שיתמקד הפעם בטבעו של הגיבור הלוחם/לוחמת וביחסו לאהבה, למלחמה ולאמנות שבאמנות הלחימה. זו אינה בקשה מוגזמת, אנג לי עשה אדפטציה מהוללת לנושא ב"נמר, דרקון". ב”The Blade” של טסואי הארק ניתן למצוא את ההתגלמות המוצלחת ביותר של המשימה.

כל זה לא אומר שיש להתעלם בבוז מ"מחול הפגיונות". לבד מהמגרעות שלו יופיו באמת מהפנט ויש בו גם שלושה נכסים נוספים שלרובנו לא אומרים הרבה, אבל זה רק משום שלא גדלנו בחלקים הנכונים של העולם. אלו הם שלושת כוכביו של הסרט, אנדי לאו, טקאשי קנשירו וז'אנג ז'יי, מגה-סטארים בארצות מוצאם. אנדי לאו חולש על ממלכתו בהונג קונג, טקאשי קנשירו היפני-טיוואני הוא אחד מהשחקנים הצעירים המצליחים ביפן טיוואן והונג קונג וז'אנג ז'יי היא הכוכבת הגדולה ביותר שיצאה מסין בשנים האחרונות (בזכות "נמר, דרקון") וכבר פסעה צעד וחצי לתוך הוליווד ב"שעת שיא 2". כך שמפגש קולנועי של שלושת אלה כמוהו כפסגת "אושן 12" אסייתית. למעשה, האנלוגיה בין הסרטים לא נגמרת כאן, כי כמו ב"אושן 12" כך ב"מחול הפגיונות", היה אפשר לצפות להרבה יותר מהבמאי ומהסיפור, אבל בסופו של דבר ניתן להסתפק בצפייה בכוכבי קולנוע גדולים שעושים את מלאכתם בתוך תפאורה מבויימת היטב במשך שעתיים, ואז ללכת הביתה. רוב סרטי המיינסטרים לא יבקשו הרבה יותר מזה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by