בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מחול הפגיונות 2: נראה לי כמו סינית 
 
 ``מה? אני לא מבינה כלום``   
 
אסף אביר

אסף אביר מסביר מדוע נדמה לכולם ש'מחול הפגיונות' הוא סרט יפה ותו לא - זה מפני שהסינים כל כך שונים מאיתנו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לרגעים, הסרט הסיני 'מחול הפיגיונות' נראה כמו מלכודת תיירים קולנועית. מי שבה בציפייה לסרט רגיש ומעודן, מוצא במחול הפיגיונות עלילה שנראית ומתנהגת כמו המשכון אקשן נוסחאתי ל'גיבור', סרטו הקודם והמצליח של ג'אנג יימו.

כמו בחבוט שבסיקווֹלים, הכל בסרט הזה יותר: במקום עריץ שזומם לאחד את סין יש עריץ שכבר שולט בסין המאוחדת. במקום שלושת המתנקשים של "גיבור" יש ארגון טרור מסתורי שאיש לא יודע את מימדיו, ובמקום גיבור חסר שם יש בלש משטרה שיורד למחתרת, חובר לטרוריסטית יפהפיה, ומנהל אתה רומן במטרה שהיא תוביל אותו מבלי דעת אל מנהיג המורדים. המשכון כבר אמרנו?

הנופים רבים ומגוונים יותר מב"גיבור", ובקרבות אין רק חרבות וחיצים אלא גם פיגיונות, כפיסי עץ קטלניים, חניתות במבוק וצעיפי מלחמה. כמות התפניות הדרמטיות, הטוויסטים וההסתבכויות המלודרמטיות בסרט כבר מבלבלת, ויחד עם המשחק, שנראה לא אמין, והגודש הכללי, יוצרות את התחושה שהסרט הזה בושל בידי חבורת סינים צינים, עבור צופים מערביים שטחיים ואנינים בעיני עצמם.

משהו מהתחושה הזו הוא אכן באשמת הסרט. אבל משהו אחר ממנה הוא באשמת העיניים שלנו. הסרט "מחול הפיגיונות" נראה כמו המשכון הוליוודי מפרך, רק משום שהראש שלנו מנסה להבין אותו ככזה. למעשה הוא ממשיך משהו אחר בסרט "גיבור", משהו שהוא יותר מעניין מכוראוגרפיית סיף, וששייך לאחד המקומות שבהם הקולנוע המזרחי נבדל מהמערבי.

הסרט גיבור הוא עיבוד למחרוזת האגדות הסיניות על 'הקיסר והרוצח'. במרכז כל אחת מהאגדות עומד אשף התנקשויות, שהקדיש את חייו לחיסולו של יינג ז'אנג צ'ין, הקיסר ההיסטורי שאיחד את שבע ממלכות סין. מדי אגדה הרוצח מצליח להגשים את מפעל חייו ומגיע עד לקיסר – ואז מתחרט מסיבה פילוסופית כלשהי.

באחת האגדות הרוצח מתחרט משום שהוא מבין לפתע את הגדולה ההיסטורית שבאיחוד סין. באחרת, מתפתח קרב בינו לבין הקיסר, והקיסר נאבק על חייו באופן כה מגושם עד שהרוצח, שאת כל משימותיו ביצע תמיד באופן מדוייק ומרהיב, מתבייש במעמד המביך ומתאבד. בכולן, לא דמותו של הרוצח ולא שאיפותיו עומדות במרכז הסיפור, אלא מוסר ההשכל. הרוצח מבקש להרוג את הקיסר כדי להשיב לעולם את ההרמוניה, שנפגעה בגלל יצר המלחמה והרודנות. אך בזה אחר זה, הרוצחים תמיד מתחרטים לאחר שלמדו שיעור על ההרמוניה בעולם. מרגע שהבינו את חשיבות פועלו של הקיסר או שחשו כי טעו, הם מוותרים מיד על משימתם ועל חייהם.

ייתכן שלנו, בני תרבות המערב, הרמוניה לא נשמעת כמו סיבה להתאבדות, אבל זהו הגרעין החשיבתי שנמצא בתוך סיפורים כמו "הקיסר והרוצח", ובסרטים כמו "גיבור" ו"מחול הפיגיונות".

אפשר לראות את הגרעין הזה בקרב ביער הבמבוק שבמחול הפיגיונות. שני גיבורי הסרט נמלטים מפני יחידה מיוחדת של צבא הקיסר, שלוחמיה מרחפים בדילוגים בין צמרות העצים, ומנסים לקלוע בגיבורים חניתות במבוק. כל האנשים בסצנה פועלים באופן מושלם: הקפיצות חרישיות ומדויקות, החניתות מגולפות בשניות ונשלחות תמיד למרכז הגוף – והגיבורים חומקים והודפים בכל פעם ופעם. זה לא רמבו מגושם שקוצר ביריות להקות של קזחסטאנים רשעים, אלא "טובים" ו"רעים" שלכולם יש את החן והכוח של אלים למחצה.

האם באמת כל אחד מחיילי הקיסר – ולמעשה כל דמות וניצב בסרט – הקדיש את חייו מילדות ללחימה מושלמת? הרי מי שאי פעם ניסה לעשות תנועה נכונה אחת בטאי צ'י, יודע שאת הפעלולים על המסך לא לומדים בשנתיים-שלוש.

בחברה הסינית-אגדתית שמוצגת בסרט בני האדם מבטלים את עצמם לחלוטין למען הביצוע המושלם של כל דבר שהוא. ומנגד, ג'אנג יימו לא מתעקש לחקות את התנהגותם ומחשבותיהם של בני האדם, אלא מנסה לעשות סרט של שלמות ויופי, שלאנושיות ולמציאות בכלל יש בו תפקיד משני.

הגישה הזו איננה המצאה של יימו. סין היא ארץ של נופים פראיים, של פריחת שזיף מעתיקת נשימה, עונות שמתחלפות כמו שעון וגשמים שתמיד בעיתם – ומנגד זו ארץ של רעידות אדמה ואסונות טבע, שמוות וחורבן יכולים להכות בה בכל רגע ומכל כיוון, ושילידיה היו נתונים תחת משטר עריצות משחר ימי האדם ועד לרגע זה.

לא מפתיע שהתרבות והאמנות שלה מעניקות לאדם פורפורציות קצת פחותות מאלו שנהוגות בתרבות שלנו. בעוד שאנחנו במערב ממלאים את חיינו בתוכן של פנאי וחומר, ומוצאים את אלוהים בתוך גדולתה של רוח האדם – בסין תוכן החיים קשור יותר לשלמות ולטוטאליות שמסביב לאדם, ושבתוכה האדם חי פועל, לזמן מה. תפקידו של האדם הזמני הוא לשרוד בכבוד את המפגש עם הטבע והעולם.

השאיפות, הפחדים, ההתנגשויות בין החובה, הנאמנות והאהבה, והדברים האחרים שעומדים במרכז סרטים של סטיבן שפילברג ובני ברבש, נדחקים פה לשוליים. הרומנטיקה לא מרגשת משום שהגשמת המאווים אינם הערך הנעלה, והמצלמה והבימוי לא אוהבים אותם, אלא את הזרימה והשלמות. הכניעה לאנושיות היא דבר נלעג בעולם של "מחול הפגיונות".

הגישה הזו עוזרת להתמודד עם סצנת הסיום של הסרט, העמוסה במלודרמה ואלימות, אך שאינה מהווה שיא רגשי של ממש. באותו מעמד אחרון, הדמויות לא באמת עושות את בחירותיהן המכריעות ומשלמות עליהן, כמו בשיאים דרמטים מוכרים. הן רק משלמות. כל דמות מקבלת את מה שמגיע לה, לאור תרומתה למוסר ההשכל הנשגב ולזרימת העולם. כך זה גם בגיבור, וגם בהרבה סרטים שבמזרח הם שיא המיינסטרים, אבל לנו ייראו כמו משהו מאוד אחר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by