בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
'נוער הגבעות' כמושג הומו-אירוטי 
 
 
איתן בוגנים

איתן בוגנים מצא את עצמו שוכב על הגב בסטודיו של נועם הולדנברגר, אמן שהקים התנחלות בתל-אביב ("התנחלות היא סוג של לנופף בזין שלך") ומשלב בין פורנוגרפיה לפוליטיקה ופלדנקרייז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דו-כיפות
 דו-כיפות   
נועם הולדנברגר הוא גנן (של ילדים, לא של ממטרות) בדימוס, מורה לפלדנקרייז, איש אשכולות, חבר נאמן, מהפכן נועז, ואחד האנשים הנעימים שיש, מתוק. האמנות של נועם היא קודם כל יפה, מרהיבה וחכמה, אחרי זה היא פשוט עפה ובועטת לכל הכיוונים כאילו אין לה אלוהים. מאחורה, מקדימה, מלמעלה, האמנות של נועם הולדנברגר מפמפמת פרובוקציות ומתיזה יופי מזוקק. פורנוגרפיה ופוליטיקה, מסתבר, כבר לא מנהלות משחק מקדים אלא ישר הולכות למיטה יחד, מזוינות.
 
מתאבנים
 מתאבנים   
ניגש ישר לעניינים. העבודות שלך מתעסקות בעיקר עם פורנוגרפיה ופוליטיקה, מה קושר אותם?
"אני חושב שהתנחלות היא סוג של לנופף בזין שלך. כל הדיבור הישראלי על כיבוש אדמה וכיבוש אישה, המיתוס המאוד ארוטי כלפי אדמה. אני לא הראשון בלהמציא אותו, אבל אני כן עסוק בלחלן אותו על ידי פורנו. המיתוס המאוד ארוטי של לגאול את אדמת ארץ ישראל מבתוליה קיים פה, כל התנחלות היא סוג של בעילה. אין ספק שמושג כמו 'נוער הגבעות' הוא מושג הומו-ארוטי.
מה שאני מנסה זה להגיד משהו על השפה הפורנוגראפית וההשתלטות שלה על העולם. ראה צילומי הפיגועים או מה שקרה עם השבויים העיראקים – האם התקשורת חשפה פשע או ביצעה פשע כפול ובעצם היתה המפיץ של הפורנו הזה, שלוחה של החיילים האמריקאים. מכיוון שהנשק של ההתעללות היה המצלמה, כל תקשורת שהיא בעולם שפרסמה את התמונות האלה כמו שהם, ובעצם כל הפצה, היתה חזרה על האקט המיני. ואירועים כאלה קורים יותר ויותר בעולם".

כשאתה אומר פורנו למה אתה מתכוון?
"אני אשתמש במושג של פלדנקרייז. הוא אמר שרוב האנשים לא יודעים להבחין בין ריגוש להנאה. פורנו מתעסק רק בריגוש ולא בהנאה, גם העולם עובד כך. אתה רואה יותר ויותר אנשים סובלים אבל הם כל הזמן מרוגשים. פורנו לוקח את מושג הריגוש לקצה שלו דרך ג'סטות, דרך ריקון כוונה. סוג הבלבול הזה בין התרגשות שתמיד מהול בפחד, לבין הנאה. החברה שלנו היא לא חברה נהנתנית, היא חברה מתרגשנית. היא לא מרגישה אלא עסוקה בלהתרגש".

אני מאוד ספקן לגבי כל השיטות הרוחניות שאמורות לרפא אותך. מה לך ומר פלדנקרייז?
"אני מורה לפלדנקרייז. השיטה נקראת מודעות דרך תנועה. אני נוגע באנשים, מזיז אותם בעדינות – לדבר הזה אנחנו קוראים שיעור. עקרונית, אני מנסה ללמד את הקשר בין כוונה לבין פעולה".
 
דקלים
 דקלים   
זה נשמע קצת מעורפל, תסביר.
"תשכב על הגב, תשכב על הגב שנייה".

על הגב?
"כן".

נו..
"בבקשה. יש מקומות של הגב שלך שלא מונחים על הרצפה?"

כן.
"אתה רוצה לשכב על הגב. כל השרירים שאמורים לשכב על הגב הם רצוניים ובכל זאת אתה לא מסוגל לתת להם פקודה לשכב על הגב. זאת אומרת שהקשר בין הכוונה שלך לבין הפעולה שאתה עושה איפשהו מופרע, נכון?"

נכון.
"יפה. אז מה שאני מלמד אותך זה להיות פחות מופרע בקשר בין הכוונה שלך לפעולה שלך. אם הפעולה שלך היא לשכב על הגב אז אני אלמד אותך לשכב על הגב טוב יותר, בעקבות זה אתה תשב יותר טוב, תעמוד יותר טוב, תנשום יותר טוב, וגם תחשוב יותר טוב".
 
 
 
תודה. מה בין פלדנקרייז לאמנות שלך?
"הגוף מבחינתי הוא אתר השלכתי, פוליטי, לא סימון של האני, והוא, הגוף, נוכח בכל העבודות שלי. בפלדנקרייז לוקחים איזה מושג, הופכים אותו, מזיזים אותו מכל מיני כיוונים והוא מסתבר כמשהו קצת אחר. משהו מהדבר הזה קורה לי באופן ספונטאני בעבודות שלי. הרבה פעמים העבודה היא סוג של מחקר רוחב ממערכת של דימויים ששואלים עליהם מכל מיני זוויות והעבודה עצמה היא סוג של השטה או התקה של הדימויים האלה".

בהסתכלות לאחור, האם האמנות שלך יכולה להיקרא כהומוסקסואלית?
"אני חושב שהאמנות שלי היא יותר פמיניסטית מאשר הומואית. היא שואלת שאלות על גבריות. אני לא הומו תקני, אני מאד הומו ו..תראה איזה בלאגן יש לי פה.. אין הרבה הומואים שיש להם כזה ברדק בבית. אני חושב שההומואיות שלי נמצאת במקום אחר בעבודות וחשוב לי לחבל בהומואיות תקנית. יש הרבה אומנות הומואית לתיירים, בעיקר לתיירים סטרייטים, כזאת שמספקת סוג של אוריינטליזם חדש, משהו רחוק, נשגב, מגרה, אחר. אני חושב שהדרישה שלי מהצופה שלי, לא חשוב אם הוא הומו או סטרייט, היא יותר פרונטאלית מראש. היא דרישה לקפץ על המשוכה הזאת. אני לא לוקח אותו לאיזה מקום קסום ונשגב, אני מביא לו אותו מונח על הצלחת כבר חתוך, מוכה. ההומואיות שלי היא חומר גלם, היא לא המתווך, לא העיקר ולא המטרה".

מה העיקר? מה המטרה?
"לעשות יחסים, אתה יודע, להזדיין. לעשות יחסים עם הצופים, לעשות יחסים עם העולם".
 
נדנדה
 נדנדה   
מתי האדמה רעדה לך בפעם הראשונה?
"זה היה בגיל 4 בערך, ולא אכלתי מנגו בחיים. לקחתי את הפרי המוזר הזה, ונתתי ביס במנגו, אני זוכר שהתפוצץ לי המוח. הבנתי שיש דברים נפלאים ובאמת נשגבים שיכולים להגיע ממקומות אחרים. זה היה כל כך טעון, זה היה טעם שבין טראומה להנאה נורא גדולה. אני מחפש סוג של חוויות כאלה שמערערות את גבול הטעם, את גבול הדמיון. זה היה שיעור האמנות הכי רציני שעברתי בחיים".

אז אני מבין שאתה אופטימי?
"אני לא אופטימי ולא פסימי, שניהם מצבים של השלכות. אני חושב שאראה המון סבל בתקופת החיים שלי, המון רוע, המון כאב. זה פסימי, נכון? אבל להכרה אחת כן הגעתי בגיל צעיר – להבין שלא חשוב במה אתה נתקל תפקידך הוא לנסות לתקן ויהי מה, זה מצב של אופטימיות ללא תקנה. לעזור לאנשים איפה שכואב להם, להיות חבר טוב, להיות מעורה ברמות חברתיות ופוליטיות, להיות עסוק בתיקון העולם".

האם אתה באמת ובתמים מאמין שהפעולות שלך משפיעות, על פוליטיקה למשל?
"הקמתי את כביסה שחורה למשל, זה גוף של הומואים ולסביות שניסה להראות ולעשות חיבור בין דיכוי סקסיסטי לדיכוי בכלל. בעיקר היינו עסוקים בלפוצץ את מצעד הגאווה – בארץ שיש בה כזה דיכוי המצעד לא יכול להיראות כמו שהוא נראה – מסיבה אמריקאית שהכל פנטסטי בה. האם הוא אירוע פוליטי או קרקס? היה גם ניסיון להכניס לקהילה ההומואית מודעות לזכויות אדם בכלל ולא רק לתחת שלהם. ואכן עלתה שאלה שלא עלתה לפני כן".

ומה זה בדיוק מספק אצלך?
"רק להיות עד לקרנבל הפוליטי המופרע הזה ולא לנסות להאיר אותו בזרקורים אחרים, לבלבל אותו, זה סוג של דיכאון. יש אקטיביזם שמוציא אותך מהדיכאון. לעשות אמנות זה בסופו של דבר לבצע קפיצה שתמיד כרוכה באמון פתטי, שיש סיבה לעצור לרגע את העולם, שמישהו יקשיב לך, שאצל מישהו אחד לפחות זה יהדהד ויעשה משהו".

*נועם הולדנברגר הקים התנחלות בקפה באצ'ו - בקינג ג'ורג' בתל-אביב. כולם מוזמנים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by