בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמנית מזרחית על האש 
 
 אירית חמו. צילום: איתן בוגנים   
 
איתן בוגנים

איתן בוגנים שוחח עם אירית חמו על פחדים, זכרונות, רישום ובישול. ואז הוא נזכר שהיא בכלל "לא אשכנזיה", ועשה מזה עניין

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הקווים עדינים – מתקרבים ומתרחקים, המשטח חלק, הנוף, הדמויות והדימויים סגריריים ובהירים בעת ובעונה אחת. תמונה מוכרת/לא מוכרת נראית לעין והפואטיקה זולגת בגבה של ההשתקפות. כך העבודות של אירית חמו וכך גם היא. המראה הראשוני אולי יטעה ויטען למין סדר מעשי ורציני, ולעיתים הוא אכן כך, אולם מבעד לשכבות הפחם והאבק יש הומור וצחוק אמיתי כזה שברגע ששומעים אותו לא יכולים אלא לצחוק. פסואה מספר שלכתוב משהו זה בעצם לשכוח, מעשי ידיה של אירית חמו מזכירים לנו לזכור.
 
 
לעניות דעתי, העבודות שלך מאוד מאופקות, מפוכחות. מה את אומרת להגנתך?
"אספר לך משהו, לפני כמה שנים הייתי בסטודיו ועבדתי. פתחתי את הדלת למסדרון והנחתי ניירות על הרצפה, והיו לי אופניים ישנות שקניתי משוק הפשפשים עם מין דרגש כזה שאתה יכול לעמוד עליו. ואז פשוט שמתי רייסים, טסתי על הניירות וכל פעם עצרתי בשלב מסוים אחר על הנייר, אז יש לך בעצם סימן של הפעולה שלי. אז אפשר להגיד שזה סוג של הבעה, אתה מתחרע על הנייר, זה לא אקספרסיה?"

כן, המושג בעייתי, אבל עדיין יש משהו מתעתע במלאכת הרישום שלך.
"העבודות שלי מעולם לא היו באמת רישום במובן המלא של המילה. בדרך כלל שאתה רושם יש פער בין הדבר שאתה מתבונן עליו לאופן שבו אתה עובד. אני ממילא רשמתי על השולחן או על הרצפה בגלל שהרישום שלי היה סוג של פעולה. העבודה היא סוג של רוח או הד של הפעולה שלו. וכן, יוצא מזה שאתה לא נקשר לעבודה שלך, לא רואה אותה, לא לומד להתאהב בה. אתה מציץ בה אחת לכמה זמן וממילא היא לא גמורה, ואני אוהבת את המקום הזה כי הרבה יותר קל לשחרר את העבודה".

אני שואל את עצמי למה את תופסת עמדה כזאת. האם את יכולה לראות את עצמך למשל יוצאת לטבע עם כן ציור?
"אני כל הזמן יוצאת לטבע, אני יושבת בבתי קפה.. אתה מציג עמדה מאוד תמימה, אנחנו עירוניים. אני חושבת שהשאלה שלך הייתה יותר במקומה אם היית בא לראיין אותי בקרן בן זימרה בגליל למשל, ואז היית שואל אותי למה את לא יוצאת לנוף?"
 
 
נשמע שהעמדה שלך לגבי המקום בו את חיה לא תמימה כלל וכלל.
"לגור בפלורנטין זו בחירה פוליטית, בין אם זה בכורח הנסיבות או כל בחירה שהיא, למרות שרוב האזרחים אולי לא רואים את זה ככה. אני עברתי לפה מטעמים כלכליים ורוב האנשים כנראה חיים פה בגלל אותה סיבה. גם לעשות אמנות זה לעסוק בפוליטיקה. בעיקר כשאתה חושב על התנאים של היום – הקהל המדולדל שיש לנו, כמות המבקרים שאפשר ממש לספור אותם, תקציבים וכולי, בגלל זה זו בחירה פוליטית לעשות אמנות".

אותי מטרידה במיוחד העובדה שאוכל גוזל הרבה זמן מהחיים, מה מתבשל אצלך?
"תראה, לפני שבועיים טיגנתי פה כבדים והבעיה היא שזה חורף, אתה לא יכול לפתוח הרבה אז פתחתי את החלון והדלת. אבל בגלל המבנה הארכיטקטוני של סדנאות האמנים הריח מצטבר במסדרונות. במשך שלושה ימים היה לי קשה להיות פה, אז זה לא תמיד עובד טוב. אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם ג'ספר ג'ונס והוא תיאר את הצורך במטבחון בסטודיו, באיך שהוא אוהב לבשל מרק בסטודיו. אמרתי לעצמי שזה המודל שלי! אבל הפסקתי פחות או יותר לבשל כי אין לי זמן. אבל היום למשל אכלתי אוכל טעים, אימא שלי הביאה לי".

מהו הזיכרון הראשון שלך?
"אתה לא משאיר לי ברירה אלא להמציא, כי אני לא זוכרת. מהילדות אני זוכרת את הצלפים במלחמת ששת הימים. גרנו בבקעה בירושלים, הייתי בת 6 ואני והגננת רצנו יד ביד תוך כדי התחמקות מפגזים. היא הביאה אותי הביתה, מעשה גבורה, לא?"

מלבד פגזים נופלים וכדורים שורקים, ממה את פוחדת?
"יש לי המון פחדים. אני פוחדת לטוס ואני פוחדת לעלות במעליות, אני נכנסת אבל פוחדת. לעלות במעלית זה דבר שבשגרה אז אני לא אקח כל פעם כדור הרגעה. בטיסות זה מצוין – כדור, קצת אלכוהול ואתה טס. אני זוכרת בילדותי שעברנו לדירה עם מעלית, ובתור ילדים שחקנו כל הזמן ונתקענו בלי סוף."
 
 
 
מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"בעיני העתיד הוא רע, למה ורוד? אתה מכיר את הילדים שלומדים בפעם הראשונה להביע משאלה? הם עוצמים חזק חזק את העיניים. אז נדמה לי שגם אם אני אעצום חזק חזק את העיניים לא אראה את זה בקרוב. מה אנחנו רוצים? עולם טוב יותר, אנשים יותר טובים, אבל יודעים שזה לא מחכה לנו".

ובכל זאת משהו אופטימי או קצת פחות פסימי?
"אתה יודע מה, יש לי חלום קטן. קראתי ראיון עם קורין אלאל והיא סיפרה שיש לה מישהו או מישהי שאחראית לחיים שלה, מישהי שעסוקה בלשלם את החשבונות בזמן, ובכלל בהכל, זה החלום שלי".

היית רוצה עוזר אישי?
"כן, עדיף עוזרת אישית" .

למה עוזרת?
"נראה לי עדיף. אמרתי ולא הוספתי".
 
אפרופו מגדר, איך את מרגישה עם נשיותך בעולם הפלורנטיני שלנו?
"אמרו לי שהתרככתי עם השנים, שנעשיתי פחות מיליטנטית, ולדעתי אמרו לי את זה כסוג של תואנה, של אכזבה. בד בבד הארכתי שיער, כנראה שאיכשהו זה בא ביחד. אני דווקא שמחה על זה".

את יודעת אירית, שמתי לב פתאום ששם משפחתך הוא לא אשכנזי.
"תשמע מותק, בוא תהיה יותר ישיר, למה להגיד - שם משפחתך הוא לא אשכנזי? למה שלא תגיד - שם משפחתך הוא מזרחי? למה על דרך השלילה?"

האמת היא שההסתכלות שלי על העולם היא על דרך השלילה.
"גם שלי דרך אגב, אבל בהקשר הזה אתה קורבן של החברה. זה כמו לא להגיד כושי ולהגיד אפרו-אמריקאי במקום. אתה לא תגיד לי שאני מזרחית כי אנחנו יודעים איזה עוולות נעשו פה מטעם הממסד כלפי המזרחים".

"הרי המדינה מתיימרת, רק מתיימרת, להיות מדינה מערבית אבל בתוך המבנה שלה שהוא מאוד מגדרי וגזעני, הסצנה האמנותית היא יותר משוויונית. אחד הדברים שאפשר להגיד לטובת הממסד האמנותי הוא שאין בה התייחסות מגדרית. כמה מהחברים הטובים שלי הם אשכנזים.."

אז מה המזרחיות שלך אומרת מבחינתך?
"זה אומר הרבה. אוכל טעים, ריחות טובים, שווקים. והגיע הזמן שמישהו יעשה תערוכה על המרוקאים ויקרא לה בשמה האמיתי".
 
אירית חמו ממליצה על:
תפוח (אדום) סאן גרנאט.
מכנסי סקי לתושבי פלורנטין.
מזגן לכל דורש.

*עד שתעלה התערוכה המרוקאית תוכלו לראות את עבודותיה של אירית חמו בתערוכת מכירה של גראוויטי בשבוע הבא. לעשירי הארץ בלבד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by