בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הגג, המופרע והבחורה 
 
 
אסף אביר

שימותו כל שאר המבקרים, אסף אביר חושב ש'ארץ האפשרויות' הוא שירה קולנועית של ממש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פול הוא חייל לשעבר, שיצא מדעתו אחרי ששאף חומרי הדברה בווייטנאם. כעת הוא נוהג במסחרית מצ'וקמקת ברחובות ארה"ב והוזה שהוא במשימה סודית למניעת 11 בספטמבר הבא. לאנה היא אחייניתו הצעירה. היא בקושי בת עשרים, וכבר מטיילת בעולם ומנסה להפוך אותו למקום טוב יותר, באמצעות חיוכים ונדבות. היא מגיעה לארה"ב כדי לחדש את הקשר עם דודה המטורף, שהוא הקרוב החי היחיד שנותר לה. בזמן שהוא יוצא למסעות למיגור הטרור, היא יוצאת למסע אישי, למציאת את האדם שחבוי אצלו בתוך מעטפת החייל האומללה.

וים ונדרס הוא במאי שיודע לעשות סרטים, אבל לרוב עושה מה שבא לו. ב"ארץ האפשרויות" – (או "ארץ השפע", בתרגום מילולי), הוא עושה מה שעשו כמה משוררי עבר שהחליטו לכתוב באנגלית, אבל לא ממש ידעו את השפה. כפי שהם הרכיבו את השירים שלהם מאסופת ציטוטים מוכרים, שעורבלו ואורגנו כדי ליצור מסר חדש, כך "ארץ האפשרויות" שלו הוא מקבץ של קלישאות בנאליות של הקולנוע האמריקני, שאותן הוא חיבר בעדינות ובכוונה תחילה לסרט מקורי, אישי ופוליטי.

כמעט כל דבר שמופיע בסרט הזה כבר נעשה איפשהו בעבר. דמותו של הנחת שאיבד את הקשר למציאות ורואה את העולם כזירת מרדף תמידית אחרי טרוריסטים שרק הוא יכול וצריך ללכוד, אינה אלא אותה דמות החייל הפגוע, שמסרט אמריקני לסרט אמריקני משעתקת את אותה טראומה אמריקנית צורבת, של מלחמת וייטנאם. גם עם אופי ושורות תסריט חדשות, פול מעביר את אותם הסמלים והרעיונות של סרטי האחרי-המלחמה ההוליוודיים שנעשו מאז וייטנאם: החיים שאבדו שם, והקיבעון בעבר כקליפה הריקה שממשיכה כאן; הפחד מפני הרגע שבו יצטרך להכיר בכך שנבגד על ידי ממשלתו, והפלירטוט הזהיר עם התחושה הזו. גם המיגרנה שתוקפת את פול מפעם לפעם, מתפשטת מעורפו ומכאיבה לראשו, מעבירה את מסר קולנועי משומש, אך עדיין כואב – המסר שכל המלחמה הזו היתה פגיעה בראש.

גם המפגש עם לאנה עם פול והשינוי שהיא מחוללת בחייו עשויים לפי הנוסחה ההוליוודית המוכרת. אפילו התזמון שבו מתנפצות אשליות הגיבורים, והאופן שבו מפריד הבמאי ונדרס בין הבוז שלו לחולשותיהן של דמויותיו, לבין אהבתו אל הדמויות עצמן – כולם קלישאות וציטוטים, שוונדרס בוחר להרכיב מהם את סרטו.
 
 
ה"שיר" שהורכב, שיר שהוא ברובו פוליטי, יוצא בסוף קצת יותר מקורי מסך חלקי הסרט, ונושא את צליל קולו של הבמאי. זהו שיר על ההלם המתמשך של טראומת 11 בספטמבר באמריקה, ועל האופן שבו ההלם הזה מסתיר ומשכיח את הטראומה האמיתית של ארה"ב, שהיא מצבה החברתי המדמם. מאחורי הדרמה המשפחתית ומערכת היחסים של פול ולאנה, ומבעד להרפתקה המשותפת שהם עוברים בעקבות צל המחבל, מצטיירת אמריקה כארץ מהגרים קשה, מקוטבת, עם מעמד תחתון ששקוע בייאוש ומעמד עליון ששקוע בהיסטריה.

שיר המחאה הזה תוקף בעידון עוד שני דברים שאמריקה שטופה בהם, ובתורה שוטפת בהם את העולם המתורבת: אינפנטיליות ותמימות.

העולם הוא לא משחק המלחמה שפול, ובמידה מסויימת כל ארה"ב, חושבים שהם נמצאים בו. המרדף של פול אחרי קנוניית טרור דימיונית בקרב קהילת המהגרים הפקיסטאנים, משולה לניסיון האמריקני לחטא באובססיביות את האסלה המוכתמת בדם, במקום לבדוק מה קורה בבטן. החברה, התקשורת וההבנה של אזרחי ארה"ב – שאם הסרט הזה הוא משל, אז הם הנמשל – רואים את החיים כמו סיפור אגדה עם טובים ורעים, אבל לא פוקחים את העיניים בשביל להביט בשכונת המצוקה הגדולה, שהיא החיים האמיתיים, ושאיננה צבועה בשחור ולבן כמו באגדות, אלא בהרבה הרבה גוונים של אפור.

ליד האינפנטיליות ישנה התמימות, האמונה בגדולתו של היחיד, באחדותו של העם, ובזה שעכשיו זה הכי טוב שאפשר, ושאחר כך יהיה יותר טוב. התמימות הזו היא מסמלי התקופה שלנו. לא תמיד חיינו בעולם שחור-לבן וחסר אירוניה שכזה. בארה"ב, כמו בישראל, היו גם תקופות של ציניות, של הכרה במורכבות ובבעייתיות שבמציאות הסובבת אותנו, של מודעות מתסכלת ליכולותינו האמיתיות להשפיע.

האופן שבו ונדרס מפגיש את שני גיבוריו עם ההתרחשויות שסביבם, עם צירופי המקרים וההתערבויות האכזריות של הגורל, הוא מין הצגת תכלית של הפער בין האופטימיות האינפנטילית, לבין "העולם האמיתי" שהסרט הזה מנסה לרמוז – שהיום אולי צריך במאי גרמני כדי להציג אותו.

כהרגלו, וים ונדרס לא נרתע מלעשות סרט שהוא לפעמים קצת מפרך, ולפעמים חסר בו קצת סוכר. אבל לבד מהמסר הפוליטי והמשחק המשכנע של ג'ון דיהל (ניקסון, פרל הארבור, עת להרוג) בתפקיד פול, שווה לראות את 'ארץ האפשרויות' אפילו רק כדי לחוות את האהבה הגדולה של הבמאי למה שהוא עושה.

האהבה הזו מורגשת לכל אורך הסרט, וזה דבר שבאמת קצת יותר קשה למצוא בסרטים הוליוודים מאשר בסרטים זרים, שלמרות הלוקיישן והשפה, 'ארץ האפשרויות' הוא ברוחו ובליבו אחד מהם. אפשר להתרגש בסרט הזה מרגעים כמו ההסתערות של פול על מה שנדמה לו כקן טרור, מהריקוד הקצר של לאנה, לבד עם הדיסקמן, על גג בית התמחוי שבו היא מתנדבת, ובעצם מרוב הסצנות שמכילות את שלושת המרכיבים החביבים כל כך על וים ונדרס: הגג, המופרע והבחורה. והעובדה שהאהבה היא מה שעושה את הסרט, ממלאת אותו, והיא זו שבסופו של דבר מנצחת בו – זו לבדה סיבה לאופטימיות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by