בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
די לרביקוביץ'! 
 
 מתוך עטיפת הספר. צילום בחוץ: עינת אנקר (לע``מ)    
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל חטפה דיכאון מספרה החדש, השחור משחור והדודתי של דליה רביקוביץ'. לקראת הספר הבא היא ממליצה לה לזרוק את הבקבוק החם ולצאת לקפוץ קצת באנג'י

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דליה רביקוביץ' נושאת על כתפיה את סבלו של כל העולם. אולי זו אשמתנו – אולי אם היינו לוקחים קצת מזה על עצמנו, היה נשאר לה פחות. אבל אנחנו חסרי אונים, שמוטי ידיים, בודדים, תלושים וקשיי יום כמו הדמויות המיוסרות בסיפורים הקצרים והמינוריים שלה, סיפורים מתוך הקובץ החדש 'באה והלכה' (הוצאת מודן).

אמהות חד-הוריות שלא מצליחות לגמור את החודש, פועלים זרים שמנקים אחרינו את החרא ואף אחד לא דואג להם, ערבים שחוטפים מכות בחקירות, פציינטים של מחלקה א' באברבנאל, מתאבדים, נשים במשבר גיל המעבר ששוקעות לדיכאון קליני, סופרים ומשוררים המעבירים שנים של חסימה יצירתית בקפה 'שליסל', מהגרים, אלמנות, אשה שמפעל חייה הוא גידול יתושים להגנה עצמית וסתם אנשים שלא מוצאים סיבה לחיות ומתנחמים בשוקולד מול הטלויזיה. את אלה האחרונים היא נוהגת להרוג לקראת סוף הסיפור ואז לתת תיאור עצוב של הלוויה עלובה.

כבר בסיפור הראשון – 'קיצור תולדות מיכל', מתוארת אשה דכאונית שבהיותה אמא לשלושה, לא מצליחה לקחת את מושכות החיים בידיה, ופשוט שוקעת אל תהומות האפתיה עד למותה. אחר כך יש, כמובן, תיאור של הלוויה העלובה. כשם הקובץ – 'באה והלכה', חייה היו חסרי משמעות וגם מותה לא עורר עניין. הבעיה היא שרביקוביץ' לא חזקה בתיאור הדמות ולכן אף אחת מהדמויות העלובות הללו לא מקבלת נופך ממשי, לא מצליחה לחדור ללב ולא מעוררת הזדהות. רביקוביץ' היא בעיקר משוררת, שרטוט דמויות אמינות ומוחשיות איננו ממש התחום שלה. הקורא נשאר אדיש לגורל הדמויות האלה, כאילו היו בובות קרטון שרק "מייצגות" אומללות ואי צדק חברתי.

דליה רביקוביץ' קולטת את העולם דרך הגל הטראגי. לא 'טראגי- הרואי', (את זה היא שומרת רק לאיזכורים של לוחמי אצ"ל ולח"י), אלא 'טראגי- פתטי'. פה ושם היא נותנת איזו עקיצה קטנה של הומור מריר: "בכל פעם שנסעתי לחברון, הייתי קונה הרבה כיף-כף וסוכריות והייתי מחלקת לילדים בחברון. לפעמים גם המבוגרים לקחו כיף -כף. חשבתי, טוב מאוד, יהיה להם יותר סרוטונין. דיברתי גם עם מישהו מהחמאס שהוגלה בחורף ללבנון. יצחק רבין פגש אותו פעם ואמר לו : אתה טרוריסט. אני לא פוליטיקאית. אני דואגת לסרוטונין. סרוטונין פותר הרבה בעיות שעל פניהן נראות בלתי פתירות ושיצחק רבין לא ידע עליהן בכלל". אבל חבל שהיא משתמשת בהבחנות ההומוריסטיות האלה רק במקרים נדירים, כי חווית הקריאה של הסיפורים הקצרצרים הללו (שניים-שלושה עמודים לסיפור), היא די מדכאת.

נכון שאנחנו חיים במקום ובזמן קשים במיוחד, אבל כמעט כל מי שאני מכירה מצליח מדי פעם למצוץ קצת הנאה מהחיים האלה. דליה רביקוביץ' בוחרת להתעלם לגמרי מהצדדים הזוהרים של החיים ולהתרכז בעליבות. אם החיים היו נראים רק כך – חשבתי לעצמי בזמן שקראתי את הספר – אף אחד לא היה מסכים לחיות. רביקוביץ' שולטת נהדר בכל הרבדים של העברית, השימוש שלה בשפה גרם לי הנאה רבה, אבל החומרים עצמם גררו אותי למקום מדכא ומחניק כמו הצילום המשפחתי הישן והמצהיב שעל העטיפה.

אולי זה קרה בגלל שקולה של רביקוביץ' הפך עם השנים לממלכתי-מורתי משהו, כמו שירי יום הזכרון שמשמיעים ברדיו, שחלקם יפים מאוד, אבל מחוברים באסוציאציה עם הטקסים החגיגיים בחצר בית הספר והנאומים הארוכים של המנהלת וצוות המורות. באחד הסיפורים היא כותבת על מסיבה שעשו לה חבריה ועל איך הזמינו להקת רוק (את "הבילויים", להקה שהלהיט ההכי ידוע שלה הוא "אוטו זבל"), לנגן במסיבה. עכשיו שימו לב לניסוח: "רקדנו ריקודי קצב לקול שירת הבילויים, החודרת אל הלב". נו, באמת. יש גבול.

אני מעדיפה את דליה רביקוביץ' בשירים הבוטים והקשים שלה על האמהות הפלסטיניות. אם הייתי הבת שלה (ומבחינת הגיל, יכולתי להיות), הייתי אומרת לה כך: אמא, את עוד לא זקנה. תזרקי את הבקבוק החם והמסרגות ולכי לקפוץ באנג'י. או לרכב על סוסים. סעי להודו. תלמדי לנגן על תופים. תתאהבי באשה וצאי מהארון. תעשי משהו שתמיד חלמת ולא העזת. אחר כך תכתבי עוד ספר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by