בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יש לה ביצים 
 
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל מרוצה מ-MC שירי, שיודעת לעשות ראפ בריא עם גיטרות ותופים, בניגוד לכל גברברי ההיפ הופ האלה שנשמעים קצת כמו מריה קארי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אם.סי שירי/ נסיכת המיקרופון/ לבנטיני

אחרי שהראפ הורד לזנות על ידי מבצעים שאפתנים אך חסרי כשרון, אחרי שהתרגלנו לשמוע היפ- הופ מזרחי גרוע ברוב תחנות הרדיו ובמיוחד בערוץ 24, כמה טוב לשמוע את אם.סי שירי, בחורה שיורה את הטקסטים התמימים שלה בקולה הרענן והאמיץ ולא פוחדת מגיטרות דיסטורשן, מסימפולים מתוחכמים ומתופים גדולים. תהרגו אותי, אבל לעולם לא אצליח להבין למה כל אותם ראפרים הישראלים (סאבלימינל והצל ואלפי יורשיהם המפוקפקים ) שעושים פוזות של נמרים הגורמים לבחורות ליילל, מתעקשים להתעטף תמיד ב"שטיחים" רכים של קלידים וסימפולים מתקתקים של סול ופאנק. מה הם, מריה קארי?

באלבום של שירי הגיטרות קיבלו אוריינטציה רוקית חזקה שדוחפת את השירה שלה קדימה. באשר לתופים – מזמן לא שמעתי סאונד תופים כל כך גדול ובריא באלבום היפ הופ. יש לציין ששירי, כראפרית, מתמודדת יפה מאוד עם כל הגודל, העוצמה והחיספוס הזה. הנוכחות שלה גדולה, לקולה יש את האפיל המפתה את האוזן והיא לא צריכה להתאמץ כדי לכבוש לעצמה מקום בפרונט. שירי נשמעת משופשפת למדי. שנים שהיא עושה את מופע החימום של הדג נחש. היא התארחה לא מעט גם אצל מוקי ובהרכבי היפ הופ אחרים ושומעים שהתנסויות אלה הוסיפו לה לא מעט בטחון.

מעבר לזה שכיף במיוחד לשמוע בחורה שרה ראפ אינטנסיבי, יש לשירי את השתלטנות והחן הדרושים וגם חבורת נגנים מצויינת. יניב רוזנפלד הוא המתופף המדהים ביותר ששמעתי בארץ, הנגנים האחרים – רועי יולזרי, איל ויס, רון דבני ואוהד דהן, הביאו את כל הצעצועים שלהם ועשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – היפ הופ שמבחינה מוסיקלית לא נופל לקלישאות אלא מפתיע את האוזן בצבעים חדשים, במבנים מקוריים ובטקסטורות מורכבות של קצב. הטקסטים של שירי, גם אם לא תמיד מפתיעים במקוריות – עדיין יש בהם יותר כיוון, אמירה, כנות ותכנים, מאשר אצל הראפרים הגברים שרק מתפארים באושר שממלא להם את המכנסיים. שירי, לעומתם, מנסה, גם אם בתמימות ובמילים פשטניות במקצת, להביע מחאה חברתית, לדבר על אלימות כלפי נשים, למשל.

לא שמדובר באלבום מושלם – יש עוד הרבה מקום לחדד את יכולת הכתיבה שלה, אבל מדובר בהצהרת כוונות של בחורה מאוד צעירה ונחושה בדעתה, והיא נשמעת לי כמו אחת שתנצח, אם לא בסיבוב הזה – אז בהבא. חוץ מזה, "חלוצת ההיפ הופ " הנשי בישראל, לבטח תעזור לפתוח דלתות לבנות אחרות, כי אין שום סיבה שהיפ הופ ישאר תחום גברי. לפני כמה חודשים ראיתי צמד ראפריות בשם "נערות ליווי" שהופיעו במינרווה. זאת הייתה הופעה מצויינת, אבל זה לא עזר להן להשיג חוזה עם חברת התקליטים. בכלל, יש היום לא מעט ראפריות – בנות שמופיעות במועדונים קטנים ומנסות את מזלן, אם. סי שירי היא פשוט הראשונה שהוחתמה. אחרי שהיא תצליח, היא תפתח את הדלתות לכל האחרות .
 

אוסף/ סטורמי ווד'ר (ג'אז ליום סגריר)/ הליקון

 
בכל שנה, כשמתחיל לרדת גשם, אוספים של ג'אז ישן צומחים כמו פטריות, כאילו אי אפשר לעבור חורף אחד בלי קצת בילי הולידיי, כאילו בלי דיינה וושינגטון אנחנו נקפא. יש בזה משהו – נינה סימון היא באמת הכירבולית המושלמת, ובכלל, אוסף ג'אז ישן של שירי גשם, הוא רעיון מצויין בימים קרים כאלה, כמו גם הפתיח של האוסף – רעמים ורעש טיפות של גשם. יש באוסף הזה לא מעט רצועות נפלאות ורובו מהנה מאד, אבל את ה"צפיחית בדבש" – הביצוע של נט קינג קול ל 'אוטם ליבס' של ז'אק פרוור ואת 'סטורמי ווד'ר' בביצוע עמוס הויברטו של לינה הורן – הייתי משאירה בחוץ, כי הקהל שלנו, שהשכיל והחכים במה שקשור לג'אז בזכות 88 , למד להעדיף את הג'אז שלו קצת פחות ממותק.

ה'אולד קופי' של פגי לי, לעומת זאת, זו הברקה של עריכה. שיר מצויין של סוני בארק ופול פרנסיס וובסטר על נפלאות השילוב של קפאין וניקוטין, במיוחד כשאת תקועה בבית ומחכה לאהוב שמאחר ואולי בכלל מתכוון להבריז. השיר החמוד הזה קצת נשכח, וטוב מאד לכלול אותו באוספים, כדי שזמרות סטנדרטים עכשוויות כמו ליסה אקדאל תגלנה אותו – בהחלט לא יזיקו לו עוד איזה ביצוע או שניים.

גם 'אראונד מידנייט' הקסום של ת'לוניוס מונק בביצוע הנקי ממניירות של ג'ולי לונדון ממש עושה טוב על הלב. התזמור של הביג בנד, העיבוד לכלי קשת שמתחלף בבס-תופים ופסנתר, הכניסה העדינה של כלי הנשיפה. דיוק כזאת מגיעים רק לעיתים נדירות.

'בולוור אוף ברוקן דרימז' בביצוע המושלם של דיאנה קראל עדיין מעורר געגוע לביצוע הלא מושלם של מריאן פיית'פול, אבל 'וויילד איז דה ווינד' של דמיטרי טיומקין, בביצועה המופנם של הלן מריל מתחרה ביופיו של הביצוע המפורסם יותר, ההוא של נינה סימון ואולי מנצח אפילו את הגרסה היפהפיה של דייויד בואי. הדואט בין הזמרת לחצוצרה שנכנסת לקראת סוף השיר הוא הרגע היפה ביותר בכל האוסף.

כל עוד הגשם יורד בחוץ, אני נהנית לשמוע את האוסף הזה, אבל בהחלט מדלגת על כמה רצועות דביקות – בעיקר ארבעת האחרונות. זה יוצר בעיה כשאני שומעת את האוסף במיטה. זה חומר אידיאלי להרדם אתו, אבל כלי הנשיפה הרועשים של 'עשן בעינייך' מעירים אותי בברוטאליות, בכל פעם. חייבים לזכור ולתכנת את הסי. די לדלג על הרצועות האלה, אם רוצים לישון כשהדיסק מתנגן. סך הכל לא רע בכלל, אבל אני חושבת שהקהל שלנו כבר הבשיל גם לאוספים קצת יותר מאתגרים של ג'אז. ואם אפשר- נטולי סוכר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by