בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דם סמיך יותר מוודקה 
 
 
ליאת הרט

ליאת הרט סבורה שלא רק לסרטים תיעודיים שחצניים כמו 'פרנהייט 9/11' יש מקום על מסך הקולנוע, אלא גם לסרטים אישייים ומרגשים יותר, כמו 'סבא סיביר'

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאחרונה חורג הקולנוע התיעודי מהטריטוריה המסורתית והבלתי-מוצדקת אליה הוגבל, של סינמטקים, פסטיבלים או שידורי טלוויזיה, וזוכה להגיע לקהל גדול יותר. את הפוטנציאל המסחרי של הקולנוע התיעודי הוכיחה, כידוע, ההצלחה לה זכו שני סרטיו של מייקל מור שהוקרנו בקולנוע 'לב' – 'בואולינג לקולומביין' ובמיוחד 'פרנהייט 9/11'. 'פרנהייט 9/11', והאיש מאחוריו (שלא נשאר מאחוריו לרגע) הפכו מסרט לתופעה. סרטים שמסמנים מטרה ומרוקנים עליה מחסניות מדגימים את כוחו של קולנוע תיעודי ככלי חברתי ופוליטי, אבל חשוב שגם סרטים אחרים, כאלה שלא מאייתים את המסר שלהם בקול רם אלא מבקשים מהצופים להתאמץ קצת לחשוב ולהרגיש, יקבלו חשיפה על גבי מסך גדול.

רשת בתי הקולנוע 'לב' נקטה יוזמה משמחת בכיוון הזה, והחליטה להקדיש אולם קבוע להקרנת קולנוע תיעודי. בימים אלה מוקרן בו סרטו של עידו הר, 'סבא סיביר'. זה סרט אישי-משפחתי, שבו יוצאת אימו של הר, מרינה, לחיפוש אחרי אב שמעולם לא הכירה. האב, קצין בצבא האדום, נטש את אימה של מרינה כשהיתה בהריון, ונעלם. הנכד מחליט לחפש אותו, ומשכנע את מרינה, המסוייגת תחילה, להצטרף למסע הלא פשוט הזה. הם מאתרים את אחותה למחצה של מרינה, ואחר כך נוסעים לסיביר, לפגוש את האב ואת משפחתו. במפגש טעון ומרתק, בדירה רוסית קטנה, נפרש הסיפור המשפחתי והדמויות מתמרקות ומגלות שדם, בסופו של דבר, סמיך יותר מוודקה.

כשכותבים על סרט שהוא סרט "קטן", או גרוע מזה "קטן ומרגש", חשדנות מיידית היא תגובה מוצדקת, אבל הר מצליח לעשות סרט קטן ומרגש בלי מרכאות. מרינה גיבורת הסרט היא דמות מעוררת הזדהות בגלל שהיא ניראית כמו אמא (שיש לה מה להגיד על מה שהבן שלה מבקש לעשות), ומשום שככה פתאום באמצע החיים היא יוצאת לסגור את הסיפור שלה, אך מה שמטריד אותה מאד זו השאלה איזה זוג נעליים כדאי לנעול לפגישה הראשונה עם אבא.

הר מביים את הסרט בעדינות, ולמרות שהוא נוכח בו לכל אורכו הוא נותר מאחור, כפי שראוי שיהיה. אולי משום שאינו דובר רוסית הוא מתפקד כמאזין-צופה אוהד, מעין רשת ביטחון למרינה, שעוברת טלטלות ריגשיות. בן זוגה של מרינה מוצג כמי שהעדיף שלא להשתתף במסע של האם ובנה, ודמותו, שעוברת בפריים מפעם לפעם, מדגישה את הקשר אם-בן שנרקם כאן. הבימוי מצליח גם להראות את הדמיון שבין בני המשפחה במראֵה (הר דומה דימיון פיזי רב לסבו) או בנסיבות חיים (גם אחותה למחצה של מרינה ננטשה על-ידי בעלה, והיא מתעמתת עם אביה שנטש את ביתו), בלי להתעכב עליו באופן מוגזם.

הנושאים בהם עוסק הסרט והאופן בו הוא מטפל בהם, אינם חדשניים או יוצאי דופן. כבר ראינו סרטים תיעודיים בהם יוצא בן ללוות את אימו במסע אישי ('האולימפיאדה הראשונה של אמא' המרגש של רן כרמלי) או הורה וילד שיוצאים למסע שמטרתו לאתר קרובים אבודים וליישב שאלות מטרידות ('אבא'לה בוא ללונה פארק' של ניצה גונן). גם המראה הכללי של הסרט, למרות צילום תכליתי שמתמקד הרבה בפני האם, אינו מרהיב. אבל בלי להתיימר לומר את מה שלא נאמר אף פעם, בלי לערב בעניין טראומות היסטוריות, ועם עריכה מדויקת, מצליח 'סבא סיביר' להציג סיפור מרגש על אישה שגילתה שהיא רוצה, אחרי הכל ולמרות כעס הנטישה, לפגוש את אבא לפני שיהיה מאוחר מידי. וכשהסרט נגמר, לפני שהאם ובנה חוזרים הביתה, נשארים הצופים עם רצון עז לדעת איך נראים החיים שאחרי אצל משפחת הר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by