בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ג'. טימברלייק ביקר בישראל? 

ג'. טימברלייק ביקר בישראל?

 
 
תאנה בלום

פרק רביעי על תשוקתה חסרת התוחלת של היורשת היהודיה לכוכב ההוליוודי המפורסם (השם המלא שמור במערכת) וגם על סמי הזיה, מלחמת בני האור בבני החושך וצ'קים של מאתיים אלף. הטור של תאנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
{המשך מהשבוע שעבר}

אין דבר שמרומם את הנפש יותר מלשבת עם הדבר היפה בעולם במרפאה שמטפלת במחלות שמתים מהן: טיפוס הבטן, צהבת איי ובי, שיגדון, שושנת יריחו, בילהרצייה, חנגת, דיפטרייה, מחלת ליים, ספחת, צפקת, שלבקת, דלקת קרום המוח, אינסיפילטיס יפאני, פוליו, כלבת.
 
 
כשיצאנו מהרופא, צווינו להמתין לאחות שתתן זריקה. בינתיים סיפר לי ג'. שכשהיה בן שתיים-עשרה נכנס הכומר שלו לטראנס ותקשר עם אלוהים. כעבור שעה פלט בורא עולם את יעודו על גבי פלט מדפסת.
"אז מה היעוד שלך?"
"אה... לא נעים לי לדבר על זה.. "
"קאם און..."
"טוב... אמממ... " הוא התקרב אלי כדי ללחוש, "אני אמור להוביל את העולם במלחמת האור בחושך."
"לא פחות." אמרתי, "היית צריך לנסוע למגידו ולא לים המלח. "
"למה, מה יש שם?"
"אין שם שום דבר. רק אתה וארמגדון והמלחמה כשתפרוץ."

ידעתי שבגיל 12 כבר היה כוכב טלוויזיה בעל סדר גודל ממשי באמריקה, ושאולי עובדה זו שיבשה קצת את דעתו של הכומר והיא שהכניסה אותו לטראנס מלכתחילה, אבל לא אמרתי כלום. בינתיים רשמתי צ'ק לפקודת הקורבנות. מאתיים אלף דולר, ואחרי שחיכינו שעה ארוכה, ג'. החליט ש"צריך להעביר את הזמן" ונכנסנו לפוטומט ממול.

הוא התיישב על הכסא העגול ואני התיישבתי בזהירות על ברכיו. הוא שלשל כמה מטבעות, כרכתי זרוע רפה סביבו, הוא הביט לתוך הפלאש, אני השענתי את ראשי הסחרחר עליו וחיכינו שמשהו יקרה. זה היה פוטומט מהסוג הישן. במקום מסך וידאו, היתה שם רק זכוכית שחורה ששיקפה את בבואותינו האפלות. הוא הביט לתוכה בסקרנות, בערגה, כמו נרקיס. אני הבנתי איך מרגישה בולימית שמסתכלת על עצמה במראה. "לנוכח יפי העלומים הענוג", אמר אשנבאך, "היה בשרו שלו המזדקן מעורר בו בחילה. שערו האפור ותוויי פניו החדים מילאו את ליבו כלימה ויאוש."

כשנדלק האור הירוק שאומר שהתמונות יבשו, ניבטה מהן בחורה בשיער ארוך ומבט מזוגג, מניחה ראש על גבר יפה וצעיר ששיערו בצבע חול ועיניו אפור-ציפחה, והוא מישיר מבט אל עתיד שבו היא לא נמצאת. הרגשתי צער עמום על שאין באפשרותנו להישאר עוד בפוטומט, כפאנטומים של דיזינגוף סנטר, חבוקים על הכסא המסתובב, מאחורי הווילון לנצח.
 
 
נדברנו להיפגש מאוחר יותר במסעדה הגרוזינית נ. עם ק. ור. ועוד תריסר מידידיו אבל כשהגעתי למסעדה בישרו לי שג'. עזב מוקדם עם איזו נערה. לקחתי מונית ונסעתי לארוחת ערב אחרת, בביתם של ידידים שהגישו תה פטריות. "תנסי, זה מאוד חלש." הפצירו בי. כעבור שלוש שעות שמתי לב שחמור מאוד קטן עם עיניים רגישות, יושב על הכורסא וקורא בעיון את עלון המידע לצרכן של התרופה נגד מלריה. שתיתי עוד ועוד מהתה הסמיך, המריר וכשנסעתי הביתה בשלוש לפנות בוקר, רוחות השירוקו כבר עירבלו את העיר המצהיבה, החנפה ובכל פשה ריחו המתקתק של הריקבון.

למחרת הוא לא התקשר. לא סמכתי עוד על יד המקרה שתפגיש בינינו והתחלתי לארוב לו. בפתח המלון, בבתי הקפה שנהג ללכת אליהם, נגררת אחר תקוותי המגונה, חדוותי המופקרת, בלי בושה. באמצע הלילה המזל האיר לי פנים והבחנתי בו עולה על מונית. גשם כבד ירד וברקים פילחו את השמים. עצרתי מונית ועקבתי אחריו. ברחוב צבי ברוק הבחנתי לא בלי תמיהה משונה בדייויד בואי שישב לבדו על מעקה בטון וחיכה. הוא לא כיסה את ראשו במטרייה וגם לא בכובע וכשעברנו את הפינה ראיתי שהוא מחזיק מגש עם ארוחת בוקר ספוגת גשם.

המשכנו לנסוע דרך העיר הנגועה שכוסתה ערפילים, דרך מבואותיה הסתומים ותעלותיה המרקיבות, דרך אורגיות החתולים בסמטאות, וכל הזמן הגונדולה השחורה שלו, (שום דבר בעולם לא שחור כל כך חוץ מארון המתים,) שעטה לפני, חרטומה מפליא לנגוס בערפל. ברמזור ברחוב אלנבי, ראיתי נרקומנית מתנודדת על מגפיים בצבע ירוק בקבוק. כשהתקרבה ראיתי שהיא למעשה מהלכת בתוך בקבוקים בצבע ירוק בקבוק. היא נקשה על חלון המונית וחשפה חיוך נתעב בלי שיניים. "מה את רוצה?", שאלתי והיא החוותה בידה הגרומה שציפורניה מושחרות שאפתח את החלון. גלגלתי את החלון מעט וריח מעלף של גופרית שהוא ריח של ביצים רקובות התפשט בתא הנוסעים. היא השילה את אחת מנעלי הזכוכית שלה ואמרה, תוך שהיא יורקת ומצחקקת בצורה נכלולית במיוחד: "קחי, אולי זה יתאים לך, חחחחח..." המונית נעתקה ממקומה בחריקת בלמים והנרקומנית עם סנדל הזכוכית צעקה אחרי: כולרה!

המונית של ג' התרחקה בינתיים אבל בגלל שכל כמה דקות השלכתי על הנהג עוד שטר של מאה הצלחנו להדביק אותה בדרך יפו. בסופו של דבר הוא עצר לפנינו בפתח מועדון בפלורנטין. השומר בכניסה סר מדרכו כלאחר כבוד, סומק בלחייו ואני פשפשתי בארנק כדי לתת לנהג תשר. שמתי לב שכדורי המלריה עדיין אצלי. בלעתי שניים, שלושה, אולי ארבעה ויצאתי אחריו.
 
 
 
הלכתי אחריו, נרגשת, נישאת אחר האליל שתשוקתי כפתני אליו, ראשי וליבי הלומי שכרון, הולכת אחריו ופסיעותי "נשמעות לצו הדמון, שכל שמחתו ושעשועו לרמוס ברגליו את תבונתם של בני האדם ואת כבודם." בתוך המועדון, השגחתי בצילו חולף על פני בלי לראות אותי, אבל מעיניו נורו רשפי אש. הכל היה ברור: אשנבאך, הכולרה בסרילנקה, התפרצות המלריה, ים המלח, המגילות הגנוזות, מלחמת בני האור בבני החושך.

ליד השירותים שזהרו באור כחלחל נתקלתי בו. הוא חייך חיום אדום ואשם עד שקילוחי זיעה התנקזו בתוך החזייה שלי. "אינך רשאי לחייך כך! שמע נא, אין איש רשאי לחייך כך אל שום אדם!"
"מה את עושה כאן? שאל ונתן לי נשיקה בלחי.
"אה... יש לי פה כמה.. אממ... חברים.... כן..."
הוא הנהן אבל אקט הפרצוף הקשוב שלו נקטע על ידי בחורה גבוהה ודקיקה שהופיעה מאחוריו והחליקה יד שזופה סביב מותניו.
"אנחנו בדיוק הולכים." אמר בסוג של התנצלות.
"אוקי. סי יו לייטר." עיקמתי את הפה במה שודאי נראה יותר כמו בכי. היא שילבה אצבעות סביב כתפו ולפני שהובילה אותו החוצה, הסתובב אלי ובמבט אמין במיוחד (מבט זוכה אוסקר) אמר "איט'ס גוד טו סי יו."

קטעים ממגילות הגוויל של כת דמשק, נמצאו על ידי רועים בדווים ב – 1947 במערת הגניזה סמוך לים המלח והועברו לידי הבישוף האשורי ממנזר מארקוס הקדוש. בכ"ט בנובמבר אותה שנה, יום החלטת האו"ם על חלוקת א"י, רכש אותן אלעזר ליפא סוקניק. אבל כשהחלו הארכיאולוג לנקאסטר הארדינג והאב דה-וו בעבודות החפירה, נמצאו רק מאות קטעים קרועים לגזרים ושרידי אותיות.

לא ידוע לי, לפיכך, כיצד אמור אהובי להנהיג את צבאות האור ואת שבעת חילות פרשיו בקרב השביעי. כנראה שהחלק הזה במגילות הגוויל חסר. אבל דבר אחד ברור. המלחמה כבר החלה ואיתה מגפת העולמים. אני סובלת מצמרמורות. חום, בחילה, הזיות, קשיי נשימה, טשטוש ראייה. כמו קרן אור שהסתננה לחור שחור, כך נבלע מבטו הנוהר בגופי הדווי, אפילו לא חוזר ממנו. זהו יומם האחרון של השמש והירח.

לבני האור אין כל תשוקה. לא לכוכבי קולנוע ולא לגוף מושלם יותר ולא לדום פריניון. אבל אנחנו, אני, בני החושך: "בחושך כל מעשיהם ואליו תשוקתם." אני נשענת על המראה בשירותים, אור אולטרה-סגול מאיר את שיני בנוגה שטני, על עפעפי צלמוות ואני משתוקקת לחושך שירד כבר, בעוד יומיים, ביום שהוא נוסע, ביום השביעי שבו יוכרע הקרב.
(סוף בשבוע הבא)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by