בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חיים משוגעים באושוויץ 
 
 
לילך וולך

חיים הכט, סוג של ילדה שמדמיינת שהיא אנה פרנק, מתייחס אל השואה כאילו הייתה פארק שעשועים רווי אטרקציות. לילך וולך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהייתי ילדה הייתי משוכנעת שאני גלגול של אנה פרנק, הייתי כל כך אובססיבית בנושא, שהכנתי רשימה של דברים שאני אעשה אם חס וחלילה, חס ושלום, הנאצים יגיעו לארץ ישראל. בכל יום שואה הייתי נדבקת לטלוויזיה וממלמלת לעצמי אחר כך מילים קשות כמו זונדר – קומנדו, מוזלמאנים ויודנראט, כדי שאני לא אשכח אותן אף פעם. בכל טקס יום השואה הייתי בוכה ובחלק מהם גם השתתפתי, אדומת עיניים ונחנקת מהתרגשות כשהקראתי עדויות ניצולים, שהרגישו טריות כאילו רק אתמול נגמרה המלחמה.

היום קוראים לזה טראומת הדור השלישי, כשטבעו את המינוח טראומת הדור השני, חשבו שזה בטח יסתיים שם, ומכאן והלאה נייצר בצרורות צברים חסונים ושזופים שיאכלו לחמניות בשמנת וריבה, לעולם לא יחסר להם כלום, והם לא יפחדו משום דבר ומאף אחד.

כשגדלתי, פגשתי עוד כל מיני "אנה פרנקיות" כאלו, והפסקתי להרגיש כאילו יש לי איזשהו מונופול על מנת הצער והפחד שחולקה בנדיבות כל כך רבה ליהודים בפרט ולבני האדם ככלל. בטח ובטח שלא העלתי על דעתי להנציח את הגיגי על גבי צלולואיד ולחלוק אותם עם שאר האומה, עם כל הכבוד – כמו שאמא שלי אומרת, "לכל אחד יש את הפעקלע שלו".

יש כל כך הרבה זהירות ופחד מלפגוע במי שכבר ממילא נפגע כל כך אנושות, מה שמוביל לכך שהשיח על השואה הוא הרבה פעמים מצומצם מאוד, חסר ביקורת עצמית ומערב בתוכו גם הרבה גילויים בעייתיים. הבון-טון בנושא זה, הוא לחשוב שכל עיסוק בנושא השואה, מקפל בתוכו ממילא משמעות עצומה שנגזרת מהחוויה הנוראה ולכן – הכל לגיטימי, הכל מותר, ואוי למי שיעז לבוא ולהשמיע ביקורת – של נעליך! הרי בשואה מדובר.
 
 
חיים הכט, ב"סרטו של חיים הכט - טיסה אחת בשבילנו", מלהטט בנושא השואה משל היה לונה פארק מגרה במיוחד, והוא, חיים, ילד רעבתן שמחזיק ביד אחת צמר גפן מתוק, ביד השנייה דובי ענק, והוא כבר מסתער על האטרקציה הבאה.הוא מדלג מפרופסור אחד לסנטור בדימוס אחר, משבח וייס לאלי ויזל, מתא"ל אמיר אשל לאסתר מרון, ולא די לו. הוא מנסה לתפוס בסרטו כל כך הרבה, שנשארנו בסופו של דבר מבולבלים ונבוכים, רוצים להתרגש, אבל לא יודעים בדיוק ממה.

הוא גם להוט לספר על מטס הראווה שנערך מעל שמי אושוויץ על-ידי חיל האוויר הישראלי וגם על כך שבנות הברית לא עשו דבר בשביל להפסיק את ההשמדות באושוויץ, גם לראיין את אלי ויזל, וגם פרופסור אמריקאי שכתב ספר על חוסר המעורבות של בנות הברית. העריכה התזזיתית ועודף התמליל הכרוני של הכט מפספס שוב ושוב את הסיפור ואת הנקודה.

בשום מקום בסרט לא חידש הכט דבר. אנחנו יודעים כבר שנים שארה"ב בחרה שלא לפעול נגד הנאצים גם כשהיתה ההזדמנות. וגם על מטס הניצחון מעל שמי אושוויץ כבר קראנו בעיתונות, כאשר הוא התרחש. בהחלט אפשר היה לעשות סרט מעמיק יותר, עם תחקיר רגיש לדמותם של הטייסים שהשתתפו בטיסה, ולא לערוך בצורה תזזיתית ומעצבנת את חיים הכט, מאיים על תושבי ניו יורק בגבותיו המשתוללות וידיו המתנפנפות, ואז שוב לקפוץ לכמה מילים קטועות של תא"ל אמיר, ראש הלהק שפיקד על המטס. תפסת מרובה – לא תפסת.

מחיים הכט, באופן אישי, לא הייתי קונה מכונית משומשת, דם איט, לא הייתי קונה ממנו גור חתולים.
ההנחייה הפטרונית שלו, שמניחה שאנו בורים וזקוקים לדוגמאות וניסוחים קלישאתיים, גרמה בעיקר לניכור וחוסר אמינות. יותר מזה, זה מעורר חוסר נוחות עמוק כאשר באמצע סרט העוסק בשואה. אומר הכט: " את אסתר מרון הזמנו לבסיס חייל האוויר – ועדיין היא לא יודעת למה...", תעלולים מהסוג הזה יותר מתאימים ל'ניפגש בסיבוב', תיכף תחביא בפח האשפה את מושון שיקפוץ עליה ויצעק – בו! תוך שהוא מחזיק בזוג הנעליים שהיא איבדה ביערות, נו באמת...

לא כל עשייה בנושא חשוב, היא בהכרח חשובה, הרבה "יצירות" כאלו זוכות לקרדיט שלא בצדק, אל תתבלבלו. לא כדאי לתת לאף אחד עם משבצת שידור להזנות את העשיה הבאמת איכותית, באמת חשובה, לטובת חלטורות שעוטפות באיצטלת חשיבות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by