בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"כשאת מחייכת, מתעייפים הרעיונות הרציניים" 
 
 
דניאלה זמיר

דלית קהן הייתה קרי ברדשאו עוד לפני שקרי ברדשאו יצאה מהרחם. לדניאלה זמיר היא ספרה על החיים בצל 'ריקי ריקי', הגמילה מעישון, הפרעות הקשב ועל איך זה להיות בייב מקומית. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כאשר התפרסמו הביקורות לסרטה החדש של דלית קהן, 'ריקי ריקי', אף אחד מן המבקרים לא יכל להמנע מן ההשוואה בינה לבין קארי ברדשאו. ריקי, בחורה תל-אביבית בת 30, מגניבה בשיא הסטייל, מחפשת אהבה - ההשוואה אכן מתבקשת. אך נדמה שכולם שכחו שכבר לפני כעשור, כלומר הרבה לפני שבראדשאו טופפה ברחבי מנהטן במנולו בלאניק שלה, דלית היתה טלילה ב'שירת הסירנה', הקארי המקומית שלנו. וזה לא רחוק מהמציאות, רק שכשדלית מדברת, היא לוקחת את טלילה, ריקי וקארי בסיבוב. דלית מדברת במהירות מסחררת, מצחיקה, אינטיליגנטית ופתוחה, קשה שלא להכבש בקסמיה.
 

"הייתי ילדה שמרביצה לילדים אחרים ותוקעת אצבעות בחשמל"

 
בראיון לידיעות אחרונות, סיפרת שיש לך הפרעת קשב, ושאת לוקחת כדורים נגד זה. איך הווידוי הזה התקבל אצל הסובבים לך?
"מי ששמכיר אותי היה די בשוק, האנשים סביבי לא הבינו למה אני צריכה לספר, כי זה דבר די אישי. תראי, בתכלס, לא זרקתי כיסא על אף אחד כפי שהצטייר בראיון. הפרעת קשב לא אומרת שאני הולכת ומתנפלת על אנשים. אומרים שאני מחפשת לברוח מאחריות, אבל אני לא בורחת מכלום. אני עושה ועושה הרבה, עובדת, וגם מצליח לי. אני פשוט שמחה שמצאתי לי איזה פתרון לבעיה שלי, כי זו ממש פגיעה מוחית, זה לא משהו שעובר. חשוב לי שתהיה מודעות לזה. יש המון אנשים עם הבעיה הזאת, שלא מודעים לזה, וזה מקשה על החיים בצורה מטורפת. הייתי ילדה שמרביצה לילדים אחרים, ותוקעת אצבעות בחשמל... היפר אקטיבית לגמרי. גם עכשיו, למשל, אני שומעת כל מה שקורה מסביבי, את המוזיקה ברקע והשיחות של מי שיושב לידנו ואותך, כל הערוצים פתוחים בו זמנית".

יש משהו אמיץ בהחלטה לדבר על זה, לא?
"זה שאני מספרת את זה, זה משהו שיכול לעזור לאחרים. המון אמהות התקשרו אלי ואל יחסי הציבור שלי אחרי הראיון כדי לדבר על זה, וזה גם המקום להדגיש שאני לא פסיכיאטרית, אז אל תתקשרו... אבל אני שמחה שזה עורר מודעות. בזה שאני אדם מוכר, אנשים אחרים שיש להם את זה, לא מרגישים שהם לבד".
 

"אני לא יוכלה להעלם לשנתיים שוב, אז אני ארד מהארץ?"

התפרסמת לראשונה ב'שירת הסירנה'.
"מה זה התפרסמתי, זה היה לי בומבה. אני כל פעם בשוק שאנשים צעירים ראו את זה ומכירים, זה היה כבר לפני עשר שנים. את יודעת כמה ירדו עלי על הסרט הזה? את יודעת איזה ביקורות גרועות קיבלתי?! ושיתפגרו כולם, כל מבקר שהוציא עלי את כל המרמרה, כי הוא לא יכל להוציא את זה על עירית לינור, כי היא עיתונאית ופחדו ממנה... גם עכשיו 'ריקי ריקי', קיבל במעריב שתי ביקורות. שניצר נתן לזה כוכב אחד, ובתרבות מעריב נתנו ארבעה כוכבים. זה פער נדיר. מי שכבד לא יכול להתחבר לסרט. ואני יכולה לסגור לכולם את הפה, כי הסרט הזה התקבל לפסטיבל הקומדיות הכי יוקרתי בעולם, פסטיבל טורונטו. רק שמונה סרטים מכל העולם התקבלו לפסטיבל הזה ואני כתבתי אותו, זה הבייבי שלי!

"תראי, האמונה שלי בסרטים, היא שאני לא רואה סרטים כבדים. ובסרטים כבדים אני לא מתכוונת לעצובים, או מרגשים, אלא לסרט שאתה רואה, וחושב לעצמך, מה הבמאי הזה רוצה ממני? מה הוא חשב?! וזה נורא פופולארי לאהוב סרטים כאלה, כמו 'לשבור את הגלים', שזה סרט דוחה, ושובוניסטי ופורנוגרפי! וכל הנשים בנות החמישים עם הניתוחים הפלסטיים אומרות 'ואו, משגע...'. אז בסדר, תאהבו את זה, אבל תדעו שזה פורנוגרפיה. לא שיש לי משהו נגד פורנוגרפיה... אני פשוט שונאת פלצנים מכל הסוגים. הם מדכאים את העולם".

אחרי 'שירת הסירנה', נהיית בייב מקומית?
"נורא ניסו לעשות ממני כזו בהתחלה, והיו עלי אייטמים ברכילות, הייתי בהלם. אבל לא הסכמתי שיעשו ממני כזו. הם עושים את זה כי צריכים מישהו שימלא להם את העיתונים, אבל זו לא אני. אז חשבתי, מה, למדתי כל-כך קשה שלוש שנים בניסן נתיב רק כדי שירימו אותי ויורידו אותי ברגע שנמאס להם? לא נתתי לאנשים לעשות ממני איזה כוכבנית לרגע.

"אז העלמתי את עצמי לשנתיים. אבל עשיתי כל הזמן דברים. עכשיו אני פשוט חוזרת לפרונט. והיום שלא כמו אז, אני לגמרי מודעת לכל מה שאני עושה. אז היום בגלל 'ריקי ריקי' יש כל מיני בני נוער שדופקים לי על החלונות בבית, רמת הזיהוי פשוט עולה כל שבוע בכזו מהירות, שלפני שלושה ימים חשבתי, מה אני אעשה עכשיו? אני לא יכולה להעלם לשנתיים שוב, אז אני ארד מהארץ? אבל אני לא רוצה, התבגרתי, ואני מאמינה במה שאני עושה. לא שאז לא האמנתי".

בסרט החדש שלך, 'ריקי ריקי', את משחקת צמוד לאחותך, מיכל קהן, לא היה לכן קשה לעבוד ביחד על הסט?
"כתבתי את התפקיד ממש לה. למרות שמיכל כבר בת 30, והיא לגמרי אישה בעלת דיעות משל עצמה, שאני כדרך אגב לא מבינה חצי מהן, היא תמיד אחותי הקטנה, ואני נורא מגוננת עליה. אז על הסט כל הזמן דאגתי לה, אם היא נהנית, מרגישה נוח. כי בחיים, שלא כמו בסרט, מיכל היא השקטה ואני היותר פרועה. למרות שהיא "נערת רוק"... היא לא עושה סמים ומזדיינת, היא בדיוק ההפך, והיא נערת רוק בקטע של המוזיקה, יושבת לה עם האורגנים הקטנים שלה והאנשים המוזרים ועושה מוזיקה. אני הייתי הילדה הרעה, הכבשה השחורה. אז אני מרגישה שאני צריכה להגן עליה, גם מחטאי העבר שלי. היא האחות הקטנה והביישנית שלי, שמבחינתי, אם היא צריכה משהו, היא אף פעם לא תבקש. היא מאוד שונה ממני, אצלי הכל בחוץ".
 
 

"הסיגריה היתה הדבר הכי חשוב לי, ובאיזשהו שלב פשוט לא רציתי לקום לעוד יום של עישון"

כשכתבת את הדמות, כתבת אותה על עצמך? הסרט נותן תחושה קצת אוטוביוגרפית כשמכירים אותך.
"ממש לא. דווקא רציתי לעשות ההפך ממה שחושבים שאני. משהו יותר רך, משהו שלא מגיב ישר לכל דבר שקורה לו, היא נותנת לדברים שיקרו לה. הדבר היחיד שדומה לי זה כשהיא פתאום מחליטה לקחת טריפ, או לבטל את החתונה, כי אני יכולה להיות אימפולסיבית ככה. וגם היתה סצנה שהורדנו בעריכה שהיה די דומה לי. זאת הייתה סצנה עם גורי אלפי, ששיחק פשוט מדהים. הוא שיחק סוטה מין. בסצנה ריקי מחליטה שהיא רוצה להתאשפז כי היא בהתמוטטות עצבים, שזו מן פנטזיה כזאת שיש לי, פשוט לשבת ולעשות בשקט ריפוי ועיסוק... אז היא באה לבית חולים, ולא נותנים לה. אומרים לה, גברת אין לך כלום. בדרך החוצה אין מוניות, אז אוסף אותה איזה מישהו עם כיפה, שזה גורי, ומסתבר שהוא פשוט מאונן באוטו... הורדנו את הסצנה בכאב לב, החלטה קשה. אני ממש התאבלתי עליה. אבל אם הסרט התקבל, וצוחקים בו ואחלה, אז הכל בסדר".

דלית אוכלת מסטיקים אחד אחרי השני, ומסבירה שזה ככה מאז שהפסיקה לעשן: "עישנתי יותר משתי חפיסות ביום, ועוד מלבורו אדום. הייתי כל-כך מכורה, שאם מת העולם מסביבי, אני יוצאת להדליק סיגריה. הסיגריה היתה הדבר הכי חשוב לי, ובאיזשהו שלב פשוט לא רציתי לקום לעוד יום של עישון, וכשאתה מעשן ברמה הזו זה פשוט ככה, הימים הם ימים של עישון. באוגוסט הייתה לי איזה דלקת בוושט, והחלטתי פשוט שאני לא חוזרת לעשן. ואני לא האמנתי לאנשים שאמרו שהפסיקו ככה פתאום לבד. אם נשארו לי חמש סיגריות בקופסא, ומישהו היה שם יד עליה לקחת סיגריה, הייתי מדמיינת גרזן מקצצת לו את היד, עד כדי כך...

"אבל החיים בלי סיגריות הם חיים אחרים. פתאום התפנה לי מלא זמן. גם גיליתי מלא דברים על עצמי מאז, שזה נשמע מצחיק. סיגריות זה בעצם מנגנון הגנה פיזי לגמרי. רוב הזמן הסיגריה חצצה ביני לבין מישהו. ואם הייתי באירועים והיה לי משעמם ולא הרגשתי שייכת, הייתי פשוט הולכת הצידה ומדליקה סיגריה. עכשיו אני לא יכולה יותר, ואם אני מרגישה לא שייכת לשיחה, אני פשוט משייכת את עצמי אליה, אם אני רוצה להשתלב. בלי סיגריה, אין לך לאן לברוח".

לא היה קשה לך להגמל, לפחות בצורה פיזית?
"אני התפרקתי לחלוטין. חמישה חודשים העברתי בלבכות. עברתי דברים קיצוניים בחיים, אבל אף פעם לא התפרקתי ככה, אני בן אדם חזק. היום אני לא יכולה יותר להגיד שאני כל-כך חזקה, בגלל ההתפרקות הזו. קודם יכולתי לשבור קיר. הייתי דופקת את הראש בקיר עד שהראש היה מדמם והקיר נסדק... אבל בהתפרקות, הקיר פשוט נפל עלי. זה היה קשה נורא, אבל בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שקרה לי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by