בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אמנות זו הנאה" 
 
 סיגלית לנדאו   
 
איתן בוגנים

“כן, אני כמו אמן של פעם, אני מתלבשת לא יפה, מדברת לא יפה, עובדת קשה, אני אוהבת סקס ואוהבת לשתות”. המון תמונות וראיון עם סיגלית לנדאו ('הפתרון האינסופי') הסלבזזזית הראשונה של אמנות הישראלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סיגלית לנדאו לא עוצרת באדום. קודם היא כבשה את מנהטן, בקרוב היא תיקח את ברלין, ואת תל אביב השאירה פעורת פה. כבר אין ספק שהמיצבים של סיגלית הם מהמרתקים ומהמרשימים שנעשו באמנות הישראלית מאז ומתמיד, בגלל יופיים, היקפם ועוצמתם הבלתי מתפשרת. על גגות תל אביב זבי דם, בתוך מכונה להפקת סיבי סוכר אדומים, מסביב לגדר תיל, על שרשרת חלודה חסרת ראש, בין אבטיחים מתוקים בים המלח, סיגלית לנדאו נסחפת אל הדמיון, אל האלימות בחיינו ואל האמת הכואבת. לנו לא נותר אלא להשתאות מול הגודל שהיא מכילה ולהסתכל בחזון, באסון שכבר התממש, שאין בו דבר שיציל אותנו מעצמנו. אולי האמנות.
 
 
נתחיל מהסוף, עכשיו כשהתערוכה עומדת והביקורות נכתבו, מחמיאות ולא, הגעת למסקנות?
"זה ממש משעשע עניין הביקורות כי אנשי האמנות המקצועיים חושבים שהכל ברור ופשטני, לעומת אלו שלא באים מאמנות ומתבלבלים ורואים את התערוכה כחידה ותעלומה. בסך הכל זה סימן טוב, כמו מוות בסקילה. אבל אין לי מושג בעיתונאות ולא מה טוב לתערוכה. יש בה כמה מאות אנשים ביום ולא נראה לי שהם סובלים. ייתכן שהיא עושה טוב או רע – אבל אין ספק שהיא עושה משהו".

אין ספק שהעבודות שלך נוטות לחומריות, חושניות, פיסיות. את לא מאבדת את הראש?
"אני משאירה את העבודה לי ואת השאר לאינטלקטואלים שאמורים להיתקל יום אחד בעבודות שלי. אני יודעת שאני מתחילה מחשבות ולא יודעת איך לסיים. משהו שהתחיל כמחשבה יגמר כמעשה, כאובייקט, ככה אני מבינה אמנות".
 
 
למיטב ידיעתי, פרויקט בסדר גודל כזה מעולם לא התקיים בארץ. את חושבת שזה קצת מגלומני?
"קודם כל החלל הוא גדול. לעגל פינות, להסתתר, לגייס את החליפה, יכולתי – אני יודעת לעשות זה, כל אמן יודע. ברור שיש עודפות וברור שהיה נחמד גם אם היה לי אוצר שלא מפחד ממני, אבל אני לא מאשימה אף אחד. אצלי המינימום הוא המקסימום. אם זו לא הייתי אני אז מישהי אחרת הייתה הילדה הרעה".

ילדה רעה?
"זה ברור שאני באיזשהו אמוק דטרמיניסטי של - זה חייב להיות, וזה חייב להיות - סוג של נדיבות או איזושהי אופטימיות לא זהירה של שפע – מושגית, נבירה בעבר, נבירה בחומרים של הכאן ועכשיו, סביב הסטודיו שלי, המשפחה. מה רע? הכי רע לי שאני עושה את זה בצורה קיצונית ורואים את זה כנראה. שזה לא משתלב אולי. המינונים שלי הם שיטפון במדבר, לא טפטוף קל ומפתה".

נדמה שאת קרובה יותר למודל של האמן 'הישן' בו את מפעילה את כל החושים, חשובה לך הנגיעה בחומר ואת נמצאת בתוך העבודה.
"באירופה מתחילים עכשיו לכתוב בטקסטים המתארים אמנים – Done By His Own Hands. עוד מעט יהיה חשוב לציין, וזה יהיה ערך, שהאמן בונה אובייקטים במו ידיו. אבל כן, אני כמו אמן של פעם, אני מתלבשת לא יפה, מדברת לא יפה, עובדת קשה, אני אוהבת סקס ואוהבת לשתות, וזה מאוד מיושן, כן. מה אני אעשה? אני גם אמות כמו כולם יום אחד"...
 
 
 
עם הגוף שלך את עושה הרבה בעבודות, איך את מסתכלת עליו?
"בוידאו עם הספיראלה למשל, עד הרגע האחרון שאלתי את עצמי מה אני עושה שם? למה אני שם? מה אני צריכה לעשות? כי לבנות אני יודעת – אני הופכת את העולם ובונה. החוויה שאני עוברת בצילום היא יותר כמו תיעוד של פרפורמנס מאשר תפקיד שאני לוקחת, לכן אין לי בגדים שם, אין סגנון. אני גם בוחנת את הגוף שלי מתבגר, יש כבר עבודות מלפני עשר שנים. אני לא יכולה להחליף את עצמי מכיוון שהבן אדם היחיד שאני רואה אותו ערום ולא מרגישה עירומה זה אני, הגוף שלי, כי אני קטנה. זה אפילו סוג של חוויות קשות שרק עם האדרנלין של היוצר אפשר לעשות, הולה הופ עם גדר תיל למשל. אני עובדת על הכל, אני המפיקה, הארט דירקטורית וכולי, וברגע האחרון קופצת פנימה למצלמה. זו נקודה קצת עיוורת ואוטומאטית, אני לא עומדת מול המראה ועושה חזרות או מתייעצת. אני יוצאת מהספיראלה, הולכת לראות מה יצא, וחוזרת חזרה לספיראלה".

מהו הזיכרון הראשון שעולה בראשך?
"אני במטוס, טסה ללונדון בגיל שנה, מסתכלת על החלונות ומצפה שיעבור בחוץ מלילה ליום".

איך התחילה התערוכה 'הפתרון האינסופי'?
"זה התחיל מזה שהייתי צריכה לתכנן חברה נוודית ולא חברה שניזונה מהפירות, מהמקום. רציתי ללכת אחורה וליצור איזשהו אפוס היסטורי, ואישי מאוד. הסיפור של העבר הלא רחוק בתור ילדה, העבר שלא הייתי בו, החיים של אמי שנפטרה לפני שנה והחיים של הוריה, המקום התנ"כי-מיתולוגי, שנות המלחמה, והכאן ועכשיו. איכשהו לא לעשות שום הנחה, לקחת את המקום הכי יומרני וליצור חממה, מקור הנבטה של כמה שיותר פינות אפלות של העולם שלי ושל כולנו".


.
 
 
יש השפעות או אנשים שאת מעריכה במיוחד?
"הרבה מאוד. שן זן, גבריאל אורוצקו, אמנות עתיקה, חשיבה עקרונית של ארכיטקטורה, של בניית מודלים, וציירים שאני מרגישה את הדברים שלהם בפה, אלה שלא מנסים להראות את המציאות".

מצד אחד הנוכחות שלך מאוד חזקה בעבודות ומצד שני העבודות לא עלייך, מעניין לא?
"אני האחות הגדולה בבית, אני לא מתעסקת עם עצמי ולא יודעת לטפל בעצמי. אני עושה מראות. מראות שרוצות לעזור, לא לתקן אלא להזין, ולא להזין בצורה מניפולטיבית אלא כאן ועכשיו דרך העיניים, הפה, האוזניים, האף, דרך הכל".
 
 
לעזור למי?
"לכל מי שהחיים שלו נפגשים עם העבודה שלי, ואמנות פלסטית מתאימה כי היא דמוקרטית יחסית, אפילו יותר כשהכניסה בחינם".

ואיך לעזור?
"אמנות זו הנאה. החוויה הכוללת היא סוג של הנאה שיכולה לשתף דברים רבים בקיום שלך. מערכת הסמלים שלי בתערוכה מאוד מסובכת אבל היא בהחלט שם, והיא יכולה לשלב חושים, זיכרון וידע ולקחת למצב של קירבה, בין אדם לעצמו. מתי אתה נהנה מעבודה? כשזה מוזר לך שהעיניים נותנות לך משהו חכם, כשמשהו מסתדר במערכת הרגשית שלך. רגע אחד שאתה לא בודד בו, רגע בו הכאוס עוצר".


סיגלית לנדאו ממליצה:
הסרט – 'הסוחר מוונציה', בגלל המשחק המדהים של השחקנית.
בית הקפה שירל'ה ברחוב פרנקל 18, בגלל האוכל, רק האוכל.
WWW.BZAZ.ORG האתר המדליק של דניאל לנדאו, האח שעושה מוסיקה, אנימציה, הופעות ועוד.

התערוכה 'הפתרון האינסופי' מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין. הכניסה חופשית.
לאתר של סיגלית לנדאו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by