בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: תסמונת המבקר הצעיר 
 
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי על צילי ינקו שסובלת מתסמונת הדיסק הראשון, על דניאל סלומון שסובל מתסמונת הדיסק השני ועל האוסף של ירון לונדון, שיבדל"א

 
 
 
 
 
 
 
 
 

צילי ינקו, ביום שתפסיק לעשן, סול הפקות/לונה/הד ארצי

אבחנת רופאים ראשונית: תסמונת הדיסק הראשון. הלוואי שכל האמנים החדשים היו לוקים בה. הווה אומר – ללכת עד הסוף עם הלב. מייד אפרט, אך תחילה אחלוק עמכם רגע מיוחד שקשור לאותו נושא: לפני כמה חודשים נזדמן לי להגיע לאולפני 'הקופסא' ברמת גן. מעבר לשמשת הקונטרול בקע קול חם ומיוחד, רך להפליא מלווה בחספוס קל. רצתי בלהט של קמיקז לתוך האולפן לשמוע של מי הקול הזה. מצאתי מולי את גיבורת סיפורנו כשהיא יושבת על כסא ברים ואוחזת בידה גיטרה אקוסטית משופשפת ונותנת את כל מה שיש לה. לחצתי את ידה, בירכתיה להצלחה עמוקה והיום אני מצטער שהתקלחתי אחרי זה.

יש לה קסם מיוחד. אני חייב לציין שלא נפלתי מהכתיבה שלה, ולא סמרו שיעורתיי מהלחנים. עם זאת, ההפקה המוסיקלית המעולה של ליאור טבת כיפרה במקומות שהמוסיקה הייתה קצת חלשה.

אבל זה כמו שהמוסכניק שלך אומר לך שבגלל שהוא לא הצליח לסדר לך את הבלמים, אז הוא הגביר לך את הווליום של הצפצפה. אולי המלים בסדר אבל לא מחדשות יותר מדי "אין כלום בתוך הלב שלך/אין כלום/גם אם תרצה להיפתח אתה אטום" (כלום/צילי ינקו). השיר 'עוקץ' בדיסק גם לוקה בכתיבה מעט ילדותית אבל עושה את העבודה בתור שיר רוק מעולה. מתוך השיר: "להוציא את העוקץ/ורצוי שיהיה מזהב טהור/להוציא את העוקץ/זה יביא אנשים לעמוד בתור". סליחה מראש אם אתם לא מתרגשים כרגע, אתם צריכים לשמוע את הגיטרות שנכנסות בפזמון ואת הסנייר המטריף של ניר מנצור המתופף.

והרי הודעה שהגיעה זה עתה למערכת: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר זמרת קודמת שיצאה מקרבתו של שלמה ארצי. שיערה שחור קצר, נראתה לאחרונה לפני מספר שנים מחזיקה גיטרה ביד ושרה בכל מקום. היא עונה לשם רונית שחר. לא מתאים לי שהודעה דומה תצא עוד כמה שנים על צילי ינקו.

היא עושה רוק משובח. ראוי גם לציין לטובה ששתי רצועות מהדיסק הן באנגלית. צילי נשמעת מעולה, מן אווריל לאבין מקומית (מחמאה ללאביו כמובן). אלה הם ספמטומים ברוכים של תסמונת הדיסק הראשון – לא להתפשר בכלום ולעשות כל מה שרוצים. רק אם אפשר בקשה קטנה בצד- צילי, אל תיעלמי לי.
 

דניאל סלומון, רבות הדרכים, הד ארצי

ירון לונדון. עטיפת האלבום
 ירון לונדון. עטיפת האלבום   
אבחנת הרופאים הראשונית: תסמונת הדיסק השני. דניאל סלומון כבר יושב בטוח אחרי הדיסק הראשון עתיר התגובות שהוציא, פרס אקו"ם על הלחנה וחשיפה תרבותית בהחלט מרשימה. אז למה לזוז משם, נכון? למה לא לתת לנו להכיר אותו עוד. כל כך התחברנו לדניאל סלומון ששר לנו על איך הוא בא מכאב, שרק אותו דבר בדיוק יעבוד אצלנו.

עשרה שירים בדיסק, חוץ מאחד כולם על אהבה. כמו שציפינו. פעם הוא אוהב אותה, פעם הוא שמח שהיא עזבה אותו, פעם הוא מבקש שהיא תישאר ופעם כבר לא שמתי לב. הלחנים הם אותם לחנים, נגיעות ההפקה שונות ובחלק מהדיסק שומעים יותר גיטרות וזה בהחלט מרענן. מרענן מרענן, אבל אחרי שני שירים שוב פעם נהיים צמאים.

כדי שלא יעשו ממני ממש מוקצה אני אתן כבוד כמו בנאדם לרצועה שש בדיסק בשם 'מיתר קרוע' שנכתב לענבל פרלמוטר ז"ל. היא באמת הייתה מוסיקאית מוכשרת ויוצאת דופן והמחווה בדיסק בהחלט יפה. השיר לא.

ישנה עוד רצועה מעניינת – שיר הנושא של האלבום 'רבות הדרכים'. דואט של סלומון יחד עם דנה עדיני. מתוך השיר: "שוב מזוודות קטנות פתוחות על המיטה שלי/אורזת את כל השקרים שכבר סיפרת לי/והסיפור אותו של מוות ופרידה/שלום געגועים להתראות אהבה/הזכרונות מאוחרי ישארו קפואים/חנות של מזכרות אקנה לי כמה חדשים". טקסט יפה ומעט שונה משאר הדיסק, דנה עדיני ממש מרגשת בבתים, חבל שסלומון נכנס בפזמון.

אני מתקשה להאמין שזאת האמת שלו. דניאל סלומון הוא מוסיקאי מאוד מוכשר, פסנתרן גדול ומתזמר נפלא. לא מובן מדוע הוא כל פעם חוזר על עצמו מחדש. ולא שהוא לא מרגש – הוא כן. הקול שלו ערב ונעים לאוזן, אבל הוא בטוח מסוגל ליותר. בדיוק כשהקהל התקרב אליו הוא לקח את האלבום הזה רחוק מדי עם הרומנטיקה הזאת. יכול להיות שמרוב רצון לרגש אותנו כל הזמן, הוא פשוט שכח בעצמו איך מתרגשים.
 

ירון לונדון, לו הייתי פיראט, אוסף שירים, הד ארצי

 
אני מתקשה להאמין שבתרבות האבל של המדינה שלנו למישהו יש עוד את החוצפה להוציא אוסף מחווה לאחד שאני מתפלל שבורא עולם צופה לו עוד שנים רבות. עם זאת, מדובר בקומץ שירים נוסטלגיים ואיכותיים, אבל זאת לא הסיבה לקניית האלבום.

זה לא פייר כלפי אותם אמנים שאינם איתנו היום ומתחרים על המקום הזה של המחוות (ראו בקרוב אוסף שירים של נעמי שמר ז"ל), אבל האמת היא שסיבה אחת לי אליכם: החוברת המצורפת לאלבום. בתוכה שבעה עמודים קצרים בהם מספר ירון לונדון יבדל"א מעט על עצמו בהקדמה בשם 'כמה מלים על המלים שלי'. קוראים את זה בנשימה אחת, זה מרגש וקורע עד דמעות ושווה את כל הדיסק. הבאסה היא שאת החוברת אי אפשר להוריד באימיול.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by