בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אהבה: קרוב מדי 
 
 
מיכל זמרני

למקרה שעוד לא ראיתם: מיכל זמרני ממליצה על הסרט 'קרוב יותר', שיהרוס להם את יום האהבה, וישנה את כל מה שאי פעם חשבתם על הרגש הדביק ההוא

 
 
 
 
 
 
 
 
 
Too Much Love will Kill You, קובע פרדי מרקורי בבלדת הרוק שנכתבה כך וכך שנים לפני שמרקורי עצמו, בגיחוך אכזרי של הגורל, מת מאהבה. לא יכולתי להימנע מלחשוב על השיר הזה, על משמעותו המילולית והסימבולית, ועל הקשר שבין אהבה, לגורל, ליותר מדי אהבה, כשיצאתי מהסרט 'קרוב יותר'.

המפגש בין אליס ודן עוצמתי כל כך, שהוא גורם לתאונת דרכים. הוא עיתונאי-לוויות נטול אמירה וצנון בריטי טיפוסי. היא חשפנית אמריקנית משלהבת. הרומן ביניהם מסעיר עולמות ומעורר את המוזות של דן מתנומתן. הדבר היחיד שיכול להעיב על ההרמוניה היא אנה, הצלמת היפהפיה שמצלמת את דן לעטיפת ספרו החדש, שנכתב בהשראת אליס. דן מפתח אובססיה כלפי אנה, מתחזה לה באינטרנט, מנהל שיחה בשמה עם לארי הרופא, ובתעתוע של הגורל שולח אותו להיפגש עם אנה ויוצר ביניהם רומן. מכאן ואילך אף אחד לא יתרווח על זרי הדפנה מאיקאה, יקנה בית בפרברים ויגדל 2.8 ילדים וכלב. הסרט הלכאורה בורגני הזה, על שני זוגות אוהבים ויפים ומצליחים, מטלטל את כל מה שהוליווד, ואני, ואתם, חשבנו עד היום על אהבה.

מעולם לא אהבתי כל כך דמויות בסרט, כפי ששנאתי אותן. ג'וד לאו מעולם לא היה נאצל כל כך, ועלוב נפש כל כך. קלייב אואן מעולם לא היה גברי כל כך, ומתועב כל כך. ג'וליה רוברטס מעולם לא הייתה כה אלגנטית, בו בזמן שסיננתי כלפיה בתיעוב 'שרמוטה'. הם יפים ומכוערים. הירואיים ופתטיים. מעוררי הזדהות וסלידה עמוקה בו זמנית. בשלב מסוים פשוט אוחז בצופה החשק לתפוס את הדמויות בכתפיהן (הרחבות, במקרה של קלייב אואן), ולטלטל אותן עד צאת נשמתן המטופשת, למען יפסיקו לעשות שטויות, יסתפקו במה שיש להם ויהיו מאושרים, למען השם. כמו שצריך כשיש לך אהבה. כמו שהוליווד מלמדת. כמו שכולנו רוצים בכל 14 בפברואר וט"ו באב. רצוי בתוספת פרחים ודובונים ובלונים אדומים בצורת לב.
 
 
מה לך, דן, מלרעות בשדותיה הזרים של אנה? אתה סופר מצליח ונאה, עם ביטחון עצמי בשפע, ויש לך את נטלי פורטמן בבית. איזה עונג נגרם לך מלהתחזות לאנה באתרים מפוקפקים ולנהל בשמה שיחות סקס עם רופא מושחת? ומה ייתן לך לשכב איתו, אנה, במשך כל כך הרבה זמן מתחת לאפו של הדוקטור הגברי שלך, הבעל המושלם, הגבר האידיאלי שמעצב לך את הבית ומביא לך מתנות? ואם כבר מדברים עליך, לארי – היא עזבה אותך. קבל את זה. זה לא יעזור לרדוף אחריה. זה לא יעזור לבכות. תהיה גבר, למען השם. לדרוש ממנה סקס בתמורה לחתימה על הסכם הגירושין זה לא גברי. זה שפל. בטח ובטח שזה לא יחזיר אותה. ואם היא כבר חזרה – למה שלא תנסה להיות נחמד אל דן, שמגיע אליך לקליניקה הפרטית שלך וכולו רטוב ומייבב ומסכן? ועל מה בדיוק אתה בוכה? אתה אמרת שאתה לא יכול להתמודד עם זה. חארות כולכם. שום דבר לא מספיק טוב בשבילכם?

ואליס, הו אליס, אם זהו באמת שמך האמיתי. הצעירה והפרועה. עוטה פאה ורודה וחזיית נצנצים ומתפשטת לפני גברים עבור כסף. ויחד עם זאת כל כך זכה ותמימה ובתולית. מה את עושה שם, עם הטיפוסים הנאלחים האלה? הם מכתימים אותך, אליס. מלכלכים את יופייך הטהור. למה שלא תחזרי הביתה, לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. תחדשי את מלאי החוטיני שלך, תעבדי לפרנסתך באיזה בר נחמד עם עמודים משוחים בשמן ומצלמות אבטחה בחדרים הפרטיים, תמצאי לך איזה בחור שגם אותו תוכלי לעזוב ביום שבו תפסיקי לאהוב אותו, בדיוק כמו שעזבת את דן. אז מה אם הוא עזב אותך קודם.

וככה יצא שבאתי לראות מה שחשבתי לדרמה רומנטית סטנדרטית, וכל מערך הציפיות שלי, שנבנה בעמל של שנות צפייה רבות בסרטי זבל, התמוטט מול התוצאה. עכשיו גם אני, בדיוק כמו דן ואליס ואנה ולארי, כבר לא יודעת מה לחשוב. יתרה מזאת – אני לא יודעת אם החיפוש המתמיד הזה אחרי בן הזוג המושלם שווה בכלל את המאמץ. לעזאזל, אפילו מיתה טובה בשם האהבה הם לא מסוגלים לספק, האנשים הקטנוניים והדוחים האלה, ובניגוד למה שחזה פרדי מרקורי, אף אחד לא מת. מה שלא הורג מחשל, כידוע, וכולם חיים. בחיים העלובים, מעוררי הגיחוך, נטולי האושר שלהם. במסגרת הנכונה והריקה מתוכן. בחיפוש המתמיד אחר משהו שלא קיים. בלי אהבה, בלי תהילה (כפי שנאמר בשיר הנושא המרטיט של הסרט The Blowers Doughter של דמיאן רייס) אבל חיים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by