בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הטרנינג האדום והקומבינה 
 
 הפיקיות. תמונות: ליאור גל   
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי חושב שטקס פרסי עמי היה הדבר הכי ישראלי שיש, והוא די מרוצה מזה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

הטרנינג האדום

רונה קינן
 רונה קינן   
בדרך לאירוע אני מלקה את עצמי: "גי'נס? מי לובש גי'נס לאירועים כאלה?". בטקסי המוסיקה בארצות הברית לדוגמא, כולם דופקים הופעה, אפילו העיתונאים. חששתי שלא אתקבל בחברה הגבוהה עם הלבוש הרגיל שלי.

הגענו. כל העיתונאים והמוזמנים התכנסו בחדר הקוקטלים.המתנו בקוצר רוח לאמנים שייכנסו דרך השטיח האדום, בינתיים רובם פשוט הגיעו מהכניסה הרגילה. זה היה הסימן הראשון לישראליותו של הערב הזה. שאלתי לדעתו של יזהר אשדות בנושא:

יזהר: "תגיד לי, היית פעם בגראמי? תראה את כולם, ישראלים נורמלים ורגילים. לבושים רגיל, אפילו בג'ינס. תראה, אמנם החלפנו בגדים, התקלחנו – לגיטימי, לא?".

ומה אתה אומר על הערב הזה?
"אני חושב שיש משהו מאוד ישראלי בטקס הזה, כי הוא נובע מערוץ מוסיקה שהוא לגמרי ישראלי. אני מאמין שהערוץ עוד ישנה צורה פעמים רבות עד שיגיע למשהו יותר מגובש".

בדיוק אז הגיעו סאבלימינל והצל. אחריהם נכנס אבי מסיקה כשהוא לבוש בחליפת טרנינג אדומה. אחר כך רונה קינן, יוני בלוך, אהוד מנור, שחר אבן צור, ואומנים נוספים. כולנו התערבבנו בחדר הקוקטייל עד פתיחת הדלתות אל עבר הטקס עצמו.

חשוב לציין שהסערה שהייתה על השטיח האדום הייתה עלובה למדי. הבודדים שעשו את סיבוב הדאווין של השטיח היו הדג נחש, הפיקיות, ניר פרידמן ועוד כמה שלא הספקתי לתפוס. בכניסה לטקס אותת לנו המאבטח האימתני שכבר אין מקומות ושעלינו להסתובב כמות שבאנו. לפני היה בחור צעיר שניסה בכל כוחו להסביר לאימתני שיש לו מקום שמור. "אין סיכוי, חביבי", אמר לו המאבטח, "אף אחד לא נכנס יותר".

בדיוק אז פרצה לשיחה אחת העובדות של ערוץ המוסיקה וביקשה מהמאבטח שייתן לצעיר להיכנס. "אני מתחננת בפניך", אמרה, "הוא חייב להיכנס, הוא מועמד לפרס". המאבטח המוטרד לא הבין מי זה יוני בלוך גם אחרי שהסברנו לו. בנס נכנסתי פנימה.

בדרך הייתי חייב להחליף מילה עם רונה קינן.

רונה, קודם כל ברכות על המועמדות לזמרת השנה.
"תודה".

האמת היא שאין לי מה לשאול אותך. רציתי לדעת מה דעתך, האם הערב הזה הוא ישראלי באמת, או וואנה בי של חו"ל. אבל אני רואה אותך ואת זמרת אנטי-סטארית במובן הטוב של המילה. אין לי מה לשאול אותך על ישראליות, או כל דבר אחר. פשוט שיהיה לך בהצלחה.
"תודה".
 

בוסקילה תסדר

סאב
 סאב   
אני רוצה להאמין שערוץ 24 לעולם לא יהיה אמ.טי.וי, כמו ש VH-1 לעולם לא יהיה נוסטלגי כמו רשת ג'. בטוח שמבקרי הטלוויזיה למניהם יקטלו לחלוטין את הערב הזה. זה ברור כשמש, אך מצער, כי את האווירה ששרתה בתוך האולפן אי אפשר היה להעביר דרך המרקע. אייל קיציס הנחה את הערב כמו שאייל קיציס יודע להנחות. שנון, מצחיק ומאוד מאד מרוצה מעצמו.

את הפרס הראשון של פריצת השנה גרפה מאיה בוסקילה. ההמון שישב לידי הרים גבה ותמה, וזאת לאור העובדה שבוסקילה הצהירה (או הסוכנים שלה, אותו דבר) שלא תבוא לטקס אלא אם כן תזכה מראש בפרס הנכסף. ישנן שתי אופציות: האחת היא שנציגי הערוץ לא התייחסו לדבריה של בוסקילה ונתנו לה את הפרס באמת ובתמים, כי הוא מגיע לה. והשניה היא שחלק מהמתנגדים שוחים כרגע עם הדגים וקולם לא יישמע יותר. מכל מקום, אם רפי גינת היה נוכח באולם בוודאי היה צועק בקול: "קומבינה". אני פתחתי את פנקסי ורשמתי לפניי "בוסקילה, פריצת השנה, איימה שלא תגיעה וזכתה, קומבינה, עוד סממן ישראלי".

את ספסל הישיבה חלקתי ליד רגב, אותו זמר צעיר ומוכשר העונד לעינו את התכשיט המפורסם שלו והוציא לפני כמה חודשים את דיסק הבכורה שלו, 'שעת האפס'.

רגב, ערוץ 24 די עשה אותך, אתה מאוכזב שאתה לא מועמד?
"ממש לא. תראה, הערוץ באמת עשה אותי, והטקס הזה הוא פתיחת דלת לכל המוסיקה בארץ. אם זה יהיה על בסיס קבוע, אני מאמין שזה ידחוף את המוסיקה בטירוף. אבל יש משהו שאני לא מאמין בו...".

במה למשל?
"אני לא מאמין בתחרות באומנות. ז'תומרת, אני לא מאמין במושג הזה 'שיר השנה' למשל, כאילו שיש שיר אחד שהוא יותר טוב מהשני. אני מאמין שיש מקום לכולם".

ואם היית מועמד, אז מה? היית דוחה את המועמדות?
"ממש לא. הייתי נותן לזה את הכבוד הראוי, אבל בתוכי אני פשוט לא מאמין בסוג כזה של תחרות. אולי בבידור יש את זה, אבל באמנות עצמה אני לא מאמין שזה קיים".

והנה מאיה בוסקילה עולה כדי לקחת את פרס זמרת השנה. שוב פעם נפער פיהם של הנוכחים והיה חשש כי זבובים רבים ינצלו את הרגע על מנת להיכנס. אני סגרתי את הפה וחשבתי על רונה קינן.
 

פוסט ציניות

יזהר אשדות
 יזהר אשדות   
בזמן שהקהל בבית התייבש מול הפרסומות, הקהל באולפן שועשע על ידי להקת הבית שניגנה מחרוזת שירים ישראלית בכל ההפסקות. הנוער שהיה בקרבת הבמה היה היסטרי כרגיל, וביקש לגעת בכל סלב שהגיע לבמה.

אהבתי מאוד לראות את הזמרת בתי מבצעת מחווה לאומנים גדולים שעזבו אותנו בשנה החולפת, כשהיא שרה ארבעה שירים של המנוחים נעמי שמר, עוזי חיטמן, אריק לביא וצילה דגן. בתי, שהיא גם סוג של אנטי-זמרת, ריגשה עד מאוד. היה בזה משהו מקסים שדווקא זמרת מתחילה תגיש מחרוזת שכזאת ולא תנצל את הבמה לקידומה האישי. יכול להיות שמדובר כאן בסוג חדש של ישראליות? הקהל שישב לצידי שילב זרועות והיה רק צריך שתבוא שרה'לה שרון שתחלק לנו שירונים.

שרון חזיז עלתה יחד עם חנן יובל להעניק את אחד הפרסים, כשהיא מסתלבטת נמרצות על הערוץ. "אני חושבת", אמרה חזיז ברעם, "שזה הטקס היחיד שהקהל באולפן שלו יותר גדול מהאולפן בבית". הייתה דממה.

שמוליק קראוס קיבל פרס על תרומתו למוסיקה הישראלית, ודיוויד ברוזה נתן ביצוע מרגש ל"אחרי 20 שנה" של הזמר שלא יכל להגיע. על הבמה הופיעו ביחד מיקה קרני ודודו טסה בביצוע מאכזב למדי, שרית חדד הופיעה כאילו הייתה בקיסריה, והדג נחש אירחו את אהובה עוזרי וטל פרידמן בשיר שזכה בקליפ השנה ,'שירת הסטיקר', בביצוע חד פעמי, מעט לוקה בחסר, שבעזרת השם לא יחזור בשנית.

זהו, תם הטקס. בדרכי החוצה שמעתי אנשים מתלחששים על כך שהטקס היה מכור, ושפשוט זוועה מי שהחליט על הפרסים. היה חוסר פרגון מוחלט למארגנים ולמבצעים, והקהל פיזר את עצמו מהר מהצפוי. גם האומנים עזבו מהר את חדר ה VIP, ולא היה עם מי לדבר. אני לכשעצמי הייתי מאוד מרוצה מחוסר הפרגון, התחרות הלא נפסקת וההשמצות ההדדיות. האווירה הזאת הביאה לסופה של כל דילמה שהייתה לי – אין יותר ישראלי מזה.
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by