בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אי אפשר לחיות אלא קדימה, גם אם אפשר להבין את החיים רק לאחור" 

"אי אפשר לחיות אלא קדימה, גם אם אפשר להבין את החיים רק לאחור"

 
 
תאנה בלום

מישהו אמר לתאנה שהגיע הזמן שתתקדם הלאה, אבל היא דווקא כן מתקדמת: מכוכב רוק, לפיזיקאי, לכוכב קולנוע. הטור של תאנה בלום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדם קם בבוקר, יוצא, חוזר, הולך ובא, צובר או מאבד נכסים, עושה תואר ו/או ילד, ראשון, שני, שלישי, מפתח את השריר התלת ראשי, את המודעות העצמית, את הרגישות, מקבל מנוי לקאנטרי, כרטיס פלטינה, רואה את שמו בכותרות: באותיות גדולות או ענקיות, או כתובות באש, או באותיות קידוש לבנה, או בעשן סילון על פני הרקיע – אבל האם הוא מתקדם? זה מה שאני שואלת. האם אנחנו מתקדמים?
 
 
כי השבוע קיבלתי אי-מייל ממכר וותיק בזו הלשון: "תאנה יקרה, אני קורא את הטורים שלך ושואל את עצמי: האם לא הגיע הזמן שתתקדמי הלאה בחיים? לא הגיע הזמן שתפסיקי לדשדש בעולם הזה שאת שוחה בו כבר יותר מדי זמן?"

מספר תהיות העלה בי האי-מייל של אותו מכר וותיק: האם באמת הגיע הזמן שאתקדם? האם יש זמן שנכון יותר להתקדם בו מזמנים אחרים ואם כן, האם בהיותי נתונה, כפותה למקומי לא הבחנתי בשעת הכושר המצוינת הזו?

ולאן בדיוק מתקדמים כשמתקדמים הלאה? האם המקום שאתקדם אליו טוב יותר מזה שאני נמצאת בו עכשיו או שאולי מוטב לי להשאר במצבי, נטועה במקומי שהוא מקום נוח לכל הדעות, על מיטת השיזוף שלי, שרועה לי על הבטן או על הגב, או שאולי גם בעצם ההתהפכות משכיבה על הבטן לשכיבה אפרקדן יש משום התקדמות? ואולי אפשר להרחיק לכת ולומר שאולי יותר משטוב לי במקום שבו אני עכשיו (וטוב לי!) ייטב לי אפילו עוד יותר במקום שבו הייתי קודם, כלומר במיטה? כך שנשאלת השאלה האם אני באמת בשלה, הווה אומר, מעוניינת להתקדם והאם יש לי לאן?
 
 
כפי שקוראי הנאמנים והקבועים יודעים ידוע היטב, אני חובבת נסיעות. אין כלי רכב ממונע או שאינו ממונע שלא שעטתי בו: קורקינט, יאכטה, אופנוע, למבורגיני, ג'מבו ג'ט, קונקורד, בכולם גמעתי מרחבים. אני אוהבת להיות בתנועה, אבל האם אני אוהבת להתקדם? האם התנועה ממקום למקום בחלל שהוא לכל הדעות עגול היא התקדמות? הרי רק משום שאדם נע מנקודה A לנקודה B לנקודה C וכן הלאה, בקו ישר, בזיגזג, או בצנטריפוגה, ואפילו במעלה מיתלול, או שהוא נורה מתוך בזוקה, אין פירושו של דבר שהוא מתקדם. ואם נניח התאהבתי בכוכב רוק ואחרי כן בפיזיקאי קוואנטי ואחרי כן בכוכב קולנוע, כפי שאכן אירע, האם לא נעתי מ – A ל – B ל –C בדיוק כפי שנע הקוף לצורתו כאדם? למעשה, אם נקרא לדברים בשמם, רק כשהתקדמה התרבות האירופאית לעבר הנאציונל סוציאליזם, המדע לעבר החימוש הגרעיני והפמיניזם לעבר שלושים אחוזי בולימייה, התחילו להבין שגם דארווין טעה. שהאבולוצייה לא נעה כמו שאנחנו אוהבים לחשוב באיזשהו מסלול עילי לעבר נזר הבריאה, כלומר, ממצב טוב פחות למצב טוב יותר, אלא על פי רצף אקראי של טעויות ודילוגים. וגם אם החזקים שורדים אז מה? האם זה אומר שהם מתקדמים יותר? והאם זה בכלל משנה, היום, כששגם החזקים וגם החלשים שורדים, וכשאלה וגם אלה לא מצליחים לחיות אלא בסך הכל לשרוד?

קחו למשל את הפילוסוף האהוב עלי ביותר, הלוא הוא ג'יימס בונד. בספרו הנודע של איאן פלמינג: "חייה ותן למות", מזהיר אותנו בונד, בפרץ נבואי קודר, מפני הקידמה כפי שהיא מגולמת במכונית האמריקנית המושלמת: "פיליקס ידידי..." הוא אומר לפיליקס מהסי.אי.איי שנוהג באחד הדברים האלה, "יום אחד תפסיק לנוע לגמרי, וכשאתה מפסיק לנוע אז אתה מתחיל למות." כמו שופנהאואר, גם ג'יימס בונד מבין היטב, שאם נמשיך להתקדם, נגיע מהר יותר ליעדינו - הוא המוות. לא זו בלבד שהמוות, כפי שאמר שופנהאואר, הוא המטרה האמיתית של החיים, שכן אליו הם מובילים, אלא גם (וכאן החידוש הגדול של בונד) הקידמה היא אוייבתה הגדולה של התנועה. הקידמה היא המוות ואילו התנועה, התנועה מלאת הדיצה, האקראית, השובבה, שאין לה כיוון או מטרה, היא לבדה החיים.
 
 
 
אבל לא רק בונד משתמש במכונית כמטאפורה לאיוולת שברעיון הקידמה, גם הפילוסוף תיאודור אדורנו שמסביר למה הקולנוע של פעם הוא בדיוק כמו הקולנוע של היום: "יש לנו (בקולנוע של פעם,)" הוא אומר, "ממנטו מזוייף של חברה ליברלית בה אנשים לכאורה מתפלשים בחדרי שינה ארוטיים מצופי פאר במקום לנטול אמבטיות באוויר הפתוח כפי שהם עושים (בקולנוע של) היום, או מתנסים בהתמוטטויות עצבים בדגמי בנץ פרה-הסטוריים במקום לזנק במהירות הטיל מ A (נקודה בה אדם נמצא בכל מקרה) ל – B (ששם הכל בדיוק אותו הדבר)."

אין לאן ללכת ואין לאן להתקדם, מוטב לו לאדם, כפי שאמרתי מלכתחילה, לשבת במקומו כסאדו בגנגה. החיים, כמה שמצער להודות, ממשיכים להתקדם לעבר המוות גם אם אתה נייח. ההתקדמות אינה משהו שאפשר להמליץ עליו או לבחור בו שכן היא מתרחשת בלאו הכי. אם לצטט שוב את שופנהאואר, אי אפשר לחיות אלא קדימה, גם אם אפשר להבין את החיים רק לאחור.

נכון, יש אנשים כמו הפילוסוף הגדול של טיפוס ההרים, שממליצים בפנינו להמשיך ולשעוט קדימה ומעלה, הרחק מכל מה שמגעיל ורדוד, לעבר הפסגה הטהורה והשלמה. כל מה שיש לי לומר לו זה: פרידריך! כשמגיעים לפסגה יש רק שתי אפשרויות: לרדת או לקפוץ.

אני לכשלעצמי מעדיפה לא לטפס ולא לקפוץ, לא להקדם ולא להתדרדר אלא פשוט להשאר במקום, או לכל הפחות לנוע במעגלים. יום אחד אולי ייפרץ המעגל ויהפוך לספיראלה ענקית שראשה בשמיים כל כך בהירים שאפילו מלאכים לא יכולים ליפול מהם. אבל עד אז, אני מסתפקת במעבר משכיבה על הבטן לשכיבה על הגב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by