בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
היטלר לא המציא את היהודים 
 
 
יוסי גורביץ

יוסי גורביץ על הספר 'רקוויאם גרמני', שמגולל את סיפורם של יהודי גרמני לפני המלחמה, מבלי לגלוש לרומנטיקה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ובנסוע הרכב
על מת ועל חי,
על פני היינה עברה
העלמה לורליי

ותכוון אליו אש - -
ויפול אל הקיר.
... בן חלוף המשורר,
אך נצחי הוא השיר.
(נתן אלתרמן, שחרורה של לורליי)

על המלחין פליקס מנדלסון הצעיר מסופר, שנהג לנגן מדי יום בפני המשורר הגרמני הגדול, יוהאן וולפגנג גיתה, בזקנתו של הלה. יום אחד סיפר לו גיתה את סיפור דוד ושאול, והוסיף "אתה דוד שלי; אם אחלה או איעצב, הפג-נא את חלומותי הרעים בנגינתך. בניגוד לשאול, אני מבטיח שלעולם לא אטיל בך חנית".

כל ספרו של עמוס אילון, 'רקוויאם גרמני' (כנרת, זמורה-ביתן, דביר) נע על המתח הזה: בין תפקידם של היהודים כ'דוד' של גרמניה, לבין החנית שהוטלה וההבטחה שהופרה. בניגוד לסופרים אחרים, המתרפקים על 'עידן זהב' שחלף לו, עידן ויימאר שקרס אל שירת 'הורסט וסל' וצעדי אווז, לאיילון אין אשליות: הוא מזכיר שוב ושוב, שלמרות גדולת התרומה של יהודי גרמניה לארצם, לשיוויון מלא הגיעו רק באיחור רב – עם הרפובליקה הרת האסון וקצרת הימים של ויימאר, ששונאיה כינו 'יודנרפובליק', רפובליקת היהודים.

איילון לא כתב ספר סוציולוגיה או ספר היסטוריה: הוא מציין עובדות היסטוריות או סוציולוגיות ( למשל, המהפך המדהים במאה ה-19, שבראשיתה היו רוב יהודי גרמניה עניים מרודים, ובסופה השתייכו רובם למעמד הבינוני העליון) אך רק כאשר הן מאירות את נושא המחקר שלו.

נושא המחקר הוא אותם ענקי רוח יהודים-גרמנים, ממשה מנדלסון ועד חנה ארנדט, ששינו את פני התרבות הגרמנית. הוא מתעכב עליהם אחד אחד, ומצייר ביד אמן קלסתר של אנשים חסרי מנוחה, קרועים בין זהויות, שהיו לעיתים גרמנים מן הגרמנים אך מעולם לא היו ממש גרמנים.
 
 
איילון מאיר היטב את משבר היהדות במפגשה עם המודרניות: ליהודים משכילים לא הציעה היהדות דבר. משה מנדלסון, משעליו נאמר ש"לפניו לא היתה ספרות בגרמניה", הקפיד על קיום מצוות עד יומו האחרון. אבל בנו כבר התנצר; ונכדו, פליקס נדלסון, כשבא להלחין פרקי תהילים, השתמש בתרגומו של לותר לגרמנית, לא בתרגומו של סבו. רוב היהודים לא יכלו להיות "יהודי באוהלך, ואדם בצאתך".

הפתח אל החברה הכללית היה התנצרות, וחלק גדול מיהודי גרמניה בחרו בדרך זו. לחלק מהם הכאיבה העובדה שהחברה לא תקבל אותם בלעדיה, אבל הם התנצרו: הם לא יכלו להגיע למימוש מלא בתוך כבלי היהדות, והיא לא נחשבה בעיניהם מספיק. המשורר היינריך היינה התייסר, אבל התנצר; ולאחר מכן, בהיותו עדיין סמוך על שולחן דודו העשיר, העיר בארסיות ש"הפכתי לנוצרי מושלם: אני חי על חשבונם של יהודים עשירים".

חלק רב מהספר מוקדש ל'תור הזהב' של יהדות גרמניה: הקיסרות של ביסמארק ורפובליקת ויימאר. יהודים מילאו תפקיד מרכזי בכל חלק מן החיים הגרמניים, בכלכלה, במדע ובתרבות.

הם היו גרמנים לחלוטין, לפחות בעיניהם. כשפרצה קדחת המלחמה, הם נסחפו בה יחד עם כולם. כימאי יהודי זוכה פרס נובל, פריץ האבר, פיתח עבור גרמניה את נשק יום הדין – את הגז, שהעניק לגרמניה את אחד הנצחונות הבודדים במלחמה. באירוניה בלתי נסבלת, האבר ייצר גם את הגז ציקלון בי – אמנם, שנים רבות לפני עלית הנאצים לשלטון. יהודי אחר, ארנסט ליסאואר, חיבר את שיר המלחמה הידוע, "המנון השנאה לאנגליה". אחר, ולתר רתנאו, הציל את גרמניה מקריסה, בשמשו בפועל כשר הכלכלה והחימוש. האבר התאבד לאחר המלחמה, כשהיה צפוי לעמוד לדין על פשעי מלחמה; ליסאואר מת בגלות; רתנאו נרצח על ידי "פרוסים זהובי שיער וכחולי עיניים" שהעריץ כל כך.

האם "הסוף", כפי שנקרא בפשטות הפרק האחרון בספר, היה הכרחי? האם היתה "דרך מיוחדת", גרמנית, בהיסטוריה? האם היטלר היה תוצאתו הסופית של תהליך שהחל בלותר? ואולי היתה זו תאונה היסטורית? איילון נוטה להשערה האחרונה. הנאצים, אחרי הכל, הפסידו מכוחם בבחירות נובמבר 1932, ועמדה בפני פיצול; אילו היה הנשיא הינדנבורג סנילי פחות, וכנופיית התעשיינים סביבו שוטה פחות, אפשר שהיטלר מעולם לא היה נעשה קנצלר. אפילו באפריל 1933, לאחר שלושה חודשי טרור ואחרי הוצאת מפלגות רבות מחוץ לחוק, רק 46 אחוזים מהגרמנים הצביעו לנאצים.

אבל הינדנבורג היה סנילי, היטלר נעשה קנצלר, ושאול הטיל את החנית בדוד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by