בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תאנה מיובשת  

תאנה מיובשת

 
 
תאנה בלום

"מירוק העד של הפיקוסים דרך צהוב העד של הטיח המתקלף ועד לאפור העד של הכיכרות, תל אביב היא עיר של עונה אחת". יורשת הבליונים תאנה בלום מתייבשת מהאביב של תל אביב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
האביב הגיע לרגע ואיתו מסיבות הגג, הגופיות הפרחוניות שמעליהן ז'אקטים קצרים, זהרורי השמש שנוצצים בחניונים ובמזרקות ועל עלי הלוטוס; התיאבון לתבשילים קלים בשמן זית, טיפות גשם פושרות, קשת בענן, עיטושים, חרדות....והלוא אני בכלל לא בן אדם שכל הליבלוב הזה מדבר אליו.
 
 
באופן אירוני למרות ששמי בלום, אני לא מחפשת צמיחה ובמקביל שום דבר מצידו גם לא מוכן לצמוח לידי, או לגדול עלי. אפילו חיידקים חיים של אקטימל מתים אצלי מייד, כמו דגי הזהב ועציץ הפסיפלורה.

לא נורא. למזלי קבעתי את ביתי בתל אביב, שגם אליה כל העונתיות הזו לא מדברת. מירוק העד של הפיקוסים דרך צהוב העד של הטיח המתקלף ועד לאפור העד של הכיכרות, תל אביב היא עיר של עונה אחת.

מאז קוהלת אף אחד לא העלה בדעתו לזרוע כאן משהו וגם אם מישהו היה זורע, נגיד, מייד היה מישהו יוצק על זה בטון. אבל גם אם שום דבר לא מתחלף אל תתבלבלו ותחשבו שאין כל שינוי: יש שינוי לרעה. הדברים הולכים ונעשים גרועים יותר. פה ושם לקראת אפריל (טי.אס. אליוט קרא לו החודש האכזר ביותר), פורח איזה קחוון חוף, או חלמית מצוייה, נכון. אבל ככלל הדברים ממשיכים לנבול, להתפרק ולגווע כהרגלם, ואם לא בקצב אחיד אז לפחות בהתמדה.
 
 
משום מה, לא ככה חושבים האורחים האנגלים שביקרו אותי השבוע. במאי דוקמנטרי שלא ממש מביים כי המצלמה שלו לא זזה וחברתי מעצבת הכובעים, פליסיטי. בסוף השבוע הזמינו אותי לקוקטייל אצל ידידם הקונסול, תארו לעצמכם. האנגלים האלה, שלא תרמו שום דבר לתרבות שלנו בכל שנות המנדט חוץ מהמילה פנצ'ר, באו לכאן לשמוח במזג האויר. ואיזו שמחה היתה שם! כמו יין מבעבע קיפצו ידידי בין המון אנגלים אחרים, לחייהם בורקות כחלמיש, צחוקם מצלצל כפעמונים כאילו הכל האנקי דורי. הם הקשיבו פעם למילים של הבריט-פופ הזה?

אני הסתובבתי שם המומה בשמלת איסימיאקי בגון הלוונדר, תוהה אם כל האנגלים המאושרים האלה, ניזונים מפרות משוגעות או שהשמחה שלהם היא שמחה לאיד או שהם בכלל לא שמחים, אלא סתם נורמלים וככה מתנהגים אנשים כשהם לא מכאן.
 
 
 
מישהו שאל אותי, (אולי החלילן מליוורפול, אולי האוצרת של הטייט גלרי, אולי הסופר הזה שנראה כמו הכלאה בין סלמן רושדי לא.ב. יהושוע, אולי המורה לפנטומימה מג'וליארד,) משהו כמו מה דעתי על הדור הצעיר, מסוג השאלות ששואלים אותך במקומות כאלה. אבל כשעמדתי לשטוח את דעתי בנושא (אם אכן זה היה הנושא) התחילה הבריזה המשוגעת.

משום מקום היא באה, גחמנית וחמדנית, קצת טרופית, קצת צפונית, עד שפתאום התחלתי גם אני כמו האנגלים האלה, להרגיש קצת אביבית ומסוחררת וחסרת מנוחה, ועוד רגע הייתי פוצחת בוואלס את תוך הלילה יחד עם הסלמן רושדי הזה.

בו ברגע הבנתי את האביב הישראלי. מטאפורי, מופשט וערמומי – הוא פשוט אביב שמותאם ליהודים. בלי שום התרעה פיגורטיבית הוא חודר מן האויר הישר אל יסודות הקיום הקבליים: הרוח, הנשמה והנפש. הוא לא מנפנף לך בפרחים ופרפרים, בארנבים של מרץ (או "ארנביבים" בתרגום החדש של "אליס בארץ הפלאות") או בחגיגות פגאניות של האקוואנוקס, אלא מבלבל את דעתך. חודר לנפש עם לילות הפכפכים וטרופים, לנשמה - בניחוחות מבלבלים של פריחה עמומה ומלח ויוד - והרוח, לפני שאתה שם לב, נכנסת לך דרך הנחיריים ומתערבבת עם הרוח עד שאתה לא יודע עוד את נפשך, ומשם היא עושה דרכה למרתפי התודעה שכל החורף לא ראו אור או אויר, כמו הי' שמפריד ביניהם. שם, בקרקעית המנומנמת, מוצאות הרוחות המדגדגות האלה כל מיני שורשים ופקעות ישנים שאתה לא רוצה לדעת מהם, ובוודאי שלא מוכן שילבלבו פתאום עכשיו, אבל אין ברירה.
 
 
עוד אני מהרהרת, נסחפת אחר הסקנדל הזה, נח מבטי על טיפוס אחד שאני מכירה כבר שנים, אפשר לומר, טיפוס שנם לו כמרמיטה כבר שנים במרתפי החורף שלי. תמיד אני קצת מעוניינת, אפשר לומר, בחיוכו העקמומי והכמוס, בעיניים הכלביות במידה מסוימת ומלאות הרגש. אבל העניין הזה אף פעם זה לא נובט ובודאי שלא מכה שורשים. כמו שאמרתי, שום דבר לא גדל אצלי. לכן, בימים כתיקונם אולי לא הייתי מבחינה בו. אבל עם האביב המטאפורי וכל זה, באותו הרגע לא עלה בדעתי דבר מוצלח יותר מלהשליך את עצמי לרגליו, ולומר לו שאהבתי אותו משחר הימים ואמשיך לאהבו לנצח. התקדמתי לעברו, כוס יין ביד, מעיפה לצדדים את כל השחקניות המפורסמות שניסו להחליף מילה, וכשניצבתי מולו, פנים אל פנים פשוט שאלתי: "איך זה, תסביר לי, שאתה לא מתאהב בי כל השנים האלה?"
"אני לא מתאהב באף אחד." ענה כמו שצפיתי. כמו שהיה עונה לו היה פקעת באדמה.
"אבל אם בכל זאת היית מתאהב במישהו, היית מתאהב בי קודם כל?"
"איזו שאלה מוזרה." ענה. "זה כמו לשאול צמחוני אם הוא מעדיף עגל או כבש."
כשהתעוררתי למחרת, גם אם הבנתי שיש פקעות שלא נועדו לנבוט השנה, בכל זאת הרגשתי מין משובה חסרת אחריות ואביבית. החלטתי לצבוע את השולחן בצבע דובדבן, קניתי שני כלבים פקינזים, עשיתי אצל מישל פסים כחולים בשיער, והזמנתי הביתה תזמורת סימפונית שתנגן לי את ארבע העונות של ויואלדי. בלילה, הפקרתי את עצמי לרוחות המטורפות מהים, רוחות שנושאות איתן מלח ויוד וכל מיני דברים רחוקים, וגורמות לכוכבים ליפול. למשאלות להתגשם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by