בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גילה אלמגור הפולניה והמאהב הפדופיל 
 
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל חושבת שהרומן 'באמריקה' איננו הספר המבריק ביותר שכתבה סוזן סונטג, האשה הכל כך חכמה שמתה השנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחרי שקראתי את 'להתבונן בסבלם של אחרים' של סוזן סונטג, ספר המנתח את ההשפעה על תפישת המציאות שלנו של תמונות הזוועה שאנו כה מורגלים אליהן בעיתונים ובטלוויזיה, התפניתי ל'המחלה כמשל', המדבר על הרונמטיזציה והדמוניזציה של המחלה באומנות. אחר כך עיינתי ב'צילום כראי התקופה' המרתק, הדן בבעיות האסתטיות והמוסריות של שהצילום מעורר. ספר זה מילא את הראש שלי ברעיונות חדשים ומרתקים ותחת השפעתם שקעתי ברומן מוקדם שלה 'באמריקה' (כתר, מאנגלית- עדה פלור). כשסיימתי אותו, המסקנה שלי הייתה שאני ממש מעדיפה את סונטג המסאית הפילוסופית והחברתית על סונטג הסופרת.

'באמריקה' אמנם זכה בפרס הספר הלאומי האמריקאי, אבל אני יצאתי ממנו בתחושה שאולי כתבה אותו מוקדם מדי. יכול להיות שכהגדירה לה סונטאג נושא מצומצם וברור, כזה שקשור למציאות שלנו, לתרבות שלנו ורלוונטי לזמנים שלנו- היא הייתה הרבה יותר ממוקדת. נראה שהיא קצת מאבדת את עצמה בפורמט הגדול של רומן.

'להתבונן בסבלם של אחרים', היה ספרה האחרון, ספר בשל ומפוקח המעיד על כך שלקראת סוף חייה, (היא נפטרה השנה, בגיל 71, ממחלת הסרטן), סונטג ראתה את העולם מסביבה באופן כמעט קריסטלי. הפער בין ראייה קריסטלית זו לבין פיזור הדעת והגיגים הנדושים של הרומן 'באמריקה' הוא עצום.

תחילתו של הספר – שחקנית תיאטרון מובילה של התיאטרון הגדול ביותר בוורשה ב-1876 חוגגת בכורה מוצלחת בטרקלין של מלון מפואר, עם קבוצת של קולגות וחברים על רקע של כיבוש רוסי – מילאה אותי בציפיות לסיטואציות מילן-קונדראיות, להתנגשויות חזקות בין אנשי התרבות שהם הלב והמצפון של הארץ הכבושה לבין הנציגים הבורים והבהמיים של הצנזורה הסובייטית, גורילות של ק.ג.ב. שהפכו למכתיבים עליונים בכל תחום של יצירה.
 
 
הציפיות, כפי שאפשר לנחש מהפתיחה, לא התממשו. סונטג דילגה בקלילות על הנושא החשוב הזה ונפלה ישר אל הגיגים חיוורים על משחק ותיאטרון, אותם היא שמה בפיה של הגיבורה שלה, הדיווה האולטימטיבית, מין גילה אלמגור פולנית שמחליטה לעזוב את הקהל העצום שלה ולנסוע לקליפורניה כדי לפתוח שם חווה חקלאית אוטופית יחד עם בעלה (שבהמשך מתגלה כהומוסקסואל ופדופיל חבוי) ובנה הקטן מהנישואין הראשונים. קבוצת האנשים המצטרפת אליהם מורכבת מכמה זוגות חברים, אומנת צעירה וסופר צעיר שמאוהב בגיבורה ובהמשך הופך למאהב שלה. בשלב זה חשבתי שסונטג רוצה לאמר משהו על טיבן של אוטופיות ועל צורות שונות אפשריות של קומונה. אבל גם כאן היא מעדיפה לדלג מעל קונפליקטים אמיתיים שיכולים להכיח לנו משהו, ומתמקדת בהתנהלות יומיומית של הפולנים האינטיליגנטים שהפכו לאיכרים, ובאירועים קטנים שלא אומרים מספיק. הקומונה מתפרקת בגלל אי הרווחיות של החווה והשחקנית חוזרת לבמה, הפעם באמריקה.

אנחנו עוקבים אחרי עלייתה לצמרת, חוזרים אתה לגיחה קטנה הביתה לוורשה, עושים אתה ניסיון קטן ובינוני באנגליה וחוזרים לאמריקה כדי לכבוש אותה סופית.

ההגיגים על התיאטרון שסונטג שמה בפי הגיבורה שלה מעוררים תחושה שאין לה מושג לגבי מה זה לעמוד על הבמה, אבל יש לה הרבה פנטזיות על העניין, רובן רחוקות מאוד מהמציאות. אבל הבעיה הגדולה ביותר בספר הן הדמויות. יש כאן קבוצה של דמויות שנעלמות וחוזרות ואף אחת מהן לא מצליחה לעורר שום אמפטיה, בגלל קווי העיפרון הדקיקים בהם הן מאופיינות. היא משתמשת בכל כך הרבה אמצעים אמנותיים כדי לקרב את הקורא לדמויות - מכתבים, יומנים - ועדיין, אתה גומר את הספר בלי אף דמות שנחקקת לך בזיכרון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by