בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"כולם מתים בסוף, כוסיות מתות באמצע" 

"כולם מתים בסוף, כוסיות מתות באמצע"

 
 
תאנה בלום

תאנה בלום לא רוצה למות באמצע, אז היא נפרדת מאיתנו, יוצאת לקנות לעצמה חיים חדשים, כמו שקונים שדיים. טור פרידה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו שרי אריסון הצדקת בזמנה, גם אני החלטתי לנסוע מכאן לזמן בלתי ידוע. פשוט לקחת את שני הפקינזים ולהסתלק. לא בגלל שאין כאן במה להשקיע, כי יש. ולא בגלל חיי מין דלוחים, על זה אני לא יכולה להתלונן. אלא שהיתה לי... איך לומר זאת...הארה.
 
 
זה קרה כשהלכתי על הסטייר-מאסטר בג'ים, כמו מדי בוקר. לבשתי מכנסיים קצרים וגופיית בטן והתבשמתי מן הבבואה שנגלתה בפני: העכוז שמתהדק לו, הירכיים המשתרגים, אבן ספיר בחיתוך מרובע של הארי ווינסטון בטבור, שפתיים חושניות מלאות קולגן, אבל משהו הציק לי. למה כל זה טוב בעצם? שאלתי את עצמי. למה נדרשים כל השרירים האלה חוץ מכדי להוביל את המהלך המורכב של שליפת כרטיס אשראי מהתיק והצגתו בפני הקופאית? האם ייתכן שיש חיים מעבר לכל זה? מעבר לפראדה? מעבר למראה? מעבר להסברת חיי המין שלי לארבעה עשר קוראי נענע בני העשר?

נזכרתי במשהו שג'ו אלדרור אמר פעם על כוסיות: "כולם מתים בסוף, הן מתות באמצע". ואז באה לי ההארה, ברורה וצלולה כקריסטל: אני אקנה לעצמי חיים. אם אפשר לקנות שדיים, אם אפשר לקנות בעל ואפשר לקנות אושר בקפסולה (או באבקה,) ומקום על השטיח האדום אם מאוד רוצים, אפשר גם לקנות חיים. אפילו לא חיים,זה ערטילאי מדי. אני מעוניינת לקנות אורח חיים. יש יותר מדי חיים, פחות מדי אורח. ותאנה היא לא אחת שמתה באמצע.
 
 
זה מה שצריך לעשות. פשוט לקחת את שני הפקינזים ולהעלם. אולי לעיירה קטנה במערב התיכון, אף אחד לא יכיר אותי שם. קוונטין לא יצלצל, את המזכיר שלי אשלח לכיוון אחד לאיביזה, לא יהיה לו מה להזכיר וגם לא ארצה לזכור. אצבע לבלונד תות, כן, אתן את כל הנעליים של מנולו לפיליפינית, את הלקרואה לתעיוש, שיהיה גם לערבים משהו של מעצב. אעבור לסליפרים. בשבילי יהיו מעכשיו רק קומבניזונים ורודים בלילה וכפפות גומי ורודות ביום כדי לגזום ורדים ורודים בגינה לבעלי. הכל יהיה בגווני פסטל, רכים, רכים כמרשמלו. יהיה לנו מצנם.

אולי אהיה סקוטית. אולי אהיה קלדנית. אולי אסע לאזורים שבהם פרצה שחפת העופות ואלחם בה. אבל מה שלא יהיה אני פשוט אהיה. זה מה שאישה רוצה לפי ז'אק לקאן: גבר רוצה שיהיה לו, אישה רוצה להיות.
 
 
 
אני לא יודעת לאן אסע, המטוטלת תחליט. אולי לפירנאים של דרום מערב צרפת, שם אצטרף לקרוון נודד עם ציור של שמש ופטריות. אלבש גלימות ורדידים שקופים ובלילות אשיר עם הצוענים. אולי אחיה עם ציירת יפהפייה במטע כותנה, נלך בבית יחפות, מכוסות כתמי צבע, נכתוב שירים בחול.

ואולי אמצא לעצמי איזו תעסוקה. אפיק סרטי פורנו בהאוואנה, פורנו איכותי, עם עלילה. אני אככב בכל הסרטים. אזדיין עם מרצים מאוקספורד ועם סכינאים מבואנוס איירס, עם אחים סיעודיים ועם נערי מקהלה שלא כדרך הטבע. והכל עם עלילה. אחייה על טקילה ואהבה, אעשן סיגרים, יהיה לי גבר אחד מיוחד ולו שפם גדול. מדי פעם אגיח לחיים הקודמים שלי, לאיזה משחק שבץ-נא עם ליז הארלי בבית בברבאדוס, נשכב על הבטן בעוד מישהו משייף לנו את הישבן בשריוני חיפושיות. נחייה על הזיתים מהמרטיני. אולי מפעם לפעם עוד אסכים להגיע לארוחה עם בונו, לכל הפחות, כדי לטכס עצה מה עושים עם הפליטים בצ'אד. אבל אבוא אינקוגניטו. במשקפיים גדולים.

ייתכן שאחסר לכם קוראי היקרים, הנאמנים, שולחי המכתבים. אם יעיק עליכם הגעגוע תוכלו, כבשירו הידוע של פראנק סינטרה, לצאת לסוח ולהרהר בי, לראות אותי בכל המקומות הישנים המוכרים, בכל ימי הקיץ הנהדרים, בקפה הקטן, בפארק הישן, בסחרחרות הכחולות, בעץ הערמון, בבאר המשאלות... תראו אותי בבוקר בהיר וכשהלילה צעיר, תביטו בירח אבל תראו אותי.

יכול להיות שתיראו אותי בעיתון אחר. אולי אכתוב על גננות, על אוכל, או ילודה, או שאתן טיפים, זה מה שנשים כותבות כאן אצלכם בארץ. אציץ בכם מתוך אורח החיים החדש שלי, באמנזייה מבורכת, אפילו לא אזהה אתכם. ייתכן שיישאר לכם בלב חלל ריק כשאלך. אז הנה הטיפ הראשון שלי: במקום שבו הייתי תוכלו לשים עציץ.

המשך עוד יבוא...
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by