בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מליון דולר לא טועים 
 
 
ליאת הרט

גורף הפרסים 'מליון דולר בייבי' הוא מוצר הוליוודי קלאסי עשוי היטב; מצד שני הוא גם מציע חוויה מערערת ומטרידה למדי. ליאת הרט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא פשוט לכתוב על 'מיליון דולר בייבי'. לא פשוט כי מדובר בסרט שקיבל את מרבית פסלוני הזהב המשמעותיים בשבוע שעבר, אבל בעיקר לא פשוט כי סרטו העשרים וחמישה של הבמאי קלינט איסטווד הוא סרט מטריד מאד, ובכדי לנסות ולהסביר למה, יש ללכת סחור סחור על-מנת שלא להסגיר את התפנית העלילתית, שהיכרות איתה אומנם לא תגרע מהעניין בסרט, אבל היא עשויה בהחלט לשנות את חווית הצפיה.

הסיפור, לפחות בשלושת הרבעים הראשונים של הסרט, הוא כזה שהמונח 'קלישאה' קטן עליו, אבל מי אם לא איסטווד ידע בקריירה שלו לקחת קלישאות קולנועיות ולהפוך אותן לקלאסיקות מודרניות. אל מכון האיגרוף שמנהלים פרנקי דאן, מאמן מזדקן ורדוף רגשות אשם (איסטווד) וחברו שתום-העין סקראפ, מתאגרף לשעבר, נכנסת מגי, בחורה לא כל כך צעירה (הילרי סוונק), ומרגע שנכנסה - מסרבת להתפנות עד שהמאמן הקשוח יסכים לאמן אותה. ראינו את הסיפור הזה כל כך הרבה פעמים עד שאין לנו שום ספק שפרנקי יקח בסופו של דבר את ה'גירלי' תחת חסותו ושביחד הם יביאו אותה בנוק אאוט לעולם. ואכן, בין השניים נרקם קשר שבאופן ברור – אולי ברור מידי –שמאפשר לפרנקי לפצות על אובדן ביתו, ולמגי למצוא מישהו שיחליף את האב שאיבדה (או אולי האב שהיתה מעדיפה שיהיה לה) ולהציל עצמה מהגורל העגום של וויט-טראש: חיים בקראוון על חשבון קצבאות סעד ובליסת עוגיות אוריו.

ולמרות שלאורך הצפיה בסרט הקודר הזה יכול הצופה לנחש שזה עוד יגמר בבכי, שום דבר לא באמת מכין אותו למה שעתיד להתרגש על ראשו. בחלקו האחרון הופך הסרט לסרט אחר לגמרי: הצופים מועפים בבת אחת אל מחוזות המלודרמה הטראגית, וכאן כבר צריך להחליט אם להצטרף לבחירה הזו, או לא.

המשחק של שלושת השחקנים הוא לא פחות ממצויין. איסטווד מעולם לא עשה יותר טוב את מה שהוא עושה כאן – להביט על העולם דרך חרכי עיניים ולדבר קלינט-איסטוודית בקול חרוך. הילרי סוונק, שמגלמת פעם שניה וויט טראש עם טוויסט (הפעם הראשונה שלה, ב'בנים לא בוכים', גם זיכתה אותה באוסקר) היא התגלמות הנחישות התמימה, זו שאין לה מה להפסיד ולכן היא מתעקשת לנצח, ומורגן פרימן, נו, מורגן פרימן משחק מצוין, אבל מה חדש בזה.
 
 
גם הצילום והתאורה של הסרט מצוינים. המכון בדאון-טאון לוס-אנג'לס, שבו מבלות שלוש הדמויות את רוב זמנן, נראה כמקום שהזמן קפא בו מלכת לפני שלושה עשורים בערך. בתוך המכון האפלולי נעות הדמויות כבשלוליות אור ומטילות צללים על הקיר. בסצנת הנסיעה במכונית, כשפרנקי ומגי ההמומים חוזרים מביקור אצל משפחתה של מגי, נמצאים השניים רוב הזמן בחושך, כשאור וצל מתחלפים על פניהם. כך ניראית אינטימיות בין שני אנשים שהבינו שיש להם רק אחד את השני.

בגלל שהמשחק והצילום מוצלחים כל-כך, הקריינות של פרימן שמלווה את הסרט לכל אורכו (כמו שעשה גם ב'חומות של תקווה') נשמעת כמו שאריות של המקור הספרותי, והיא לא פעם מכבידה ומיותרת. לא צריך לתמלל בעבורינו את המסרים ה'מופשטים' יותר ('באיגרוף הכל הולך הפוך' או הכלל הראשון של מועדון קרב, 'הגן על עצמך תמיד'). אפשר לסמוך על האינטיליגציה של הצופים שידעו שסרט איגרוף הוא לעולם לא רק סרט על איגרוף אלא תמיד גם סרט על משהו אחר, סביר להניח שעל גבריות או אלימות או הקרבה או הרס עצמי או החלום האמריקאי או כולם ביחד.

אך הבעיה העיקרית עם 'מיליון דולר בייבי', בסופו של דבר, היא שלא ברור איזה סוג של חוויה קולנועית הוא מציע. ההנאה שמספק החלק הראשון של הסרט היא מהסוג המוגבל, זה שאנו חווים כשאנחנו יודעים מה עומד לקרות, אבל סקרנים לראות איך זה יקרה. וזה קורה לפעמים בצורה אלגנטית, כמו בדיאלוגים החכמים שבין פרנקי לסקראפ, שעוקצים אחד את השני כמו זוג שנשוי הרבה שנים, ולפעמים בצורה פחות אלגנטית, כמו באופן שבו מוצגת משפחתה של מגי כמשפחה מהגיהנום או באיפיון המרושל של דמויות המשנה האחרות בסרט.

אבל 'מיליון דולר בייבי' מתיימר להיות יותר מזה. בחלק האחרון שלו הוא נוגע בשאלות כבדות משקל באופן שהוא עדין כמו סנוקרת לפרצוף ומותיר אותנו מבולבלים באשר להשקפת העולם שהוא מציע. אם בסרטו הקודם של איסטווד, 'מיסטיק ריבר', הסרט כולו, ובמיוחד הסצנה האחרונה שלו, גרסו שהרחקת החלש (הדמות שגילם טים רובינס) היא אולי טראגית, אבל היא שמאפשרת לדברים לחזור לשיגרה (היזכרו בסצנת המצעד, שבה עומדים קווין בייקון נציג החוק ושון פן נציג הפשע משני צידי הרחוב, כמלכי השכונה), הרי שכאן הולך איסטווד צעד אחד קדימה – הרחקת החלש היא הציווי המוסרי האמיתי, והחלש עצמו יודע שכך יפה וכך נאה.

כשעלו האורות באולם, היה ברור שצופים רבים החליטו להצטרף לבחירה ולהתרגש עד דמעות מהחלק האחרון של הסרט. לי נדמה שבמקום שבו היה צריך להיות רגש אמיתי – ובין שלושת בני המשפחה בלית-ברירה של הסיפור הזה יש, לכאורה, ים של רגש – מציע לנו הסרט אלימות, סנטימנטליות או מיתוס. ואולי זה מה שאומר איסטווד, שמהחומרים האלה היה קרוץ תמיד החלום האמריקאי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by