בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: למון גראס 
 
 
רם אוריון

רם אוריון מזמין אתכם לטיול עם החדש של lemon jelly שייקח אתכם לסיור גרובי-הסטורי, מבלי ליפול לחקיינות הרטרו

 
 
 
 
 
 
 
 
 

Lemon Jelly , 64-95, BNE

הצמד למון ג'לי (פרד דיקין וניק פרנגלן) קיימים בשטח כבר כמה שנים וזהו הדיסק השלישי שלהם (הראשון היה מקבץ אי.פי'ז). אך עבורי '64-95' מתפקד כדיסק היכרות ראשונית עם ההרכב.

האזנה לדיסק חדש היא סוג של טקס, בתור איש שחיי היום יום שלו מורכבים מעשרות טקסים קטנים גם לאקט השמיעה הראשונה של אלבום יש סדר ותנאים הכרחיים למיצוי החוויה. לא אכנס כרגע לניואנסים אבל כשאני מטעין דיסק חדש לנגן, התבוננות מעמיקה או מרפרפת בעטיפה הפנימית איננה חלק מהפגישה. אני מעדיף את הדייט שלי עם מוזיקה חדשה עיוור ככל שניתן (וכן, זה כולל גם תאורה מעומעמת). במקרה של למון ג'לי, עוד לפני כיבוי האורות, אי אפשר היה אמנם שלא להעריך את עבודת הגרפיקה המוצלחת על העטיפה החיצונית ובכל זאת, החוברת המצורפת נשארה בתוך השרוול בזמן שנשענתי אחורה ולחצתי פּלֶיי על השלט.

אחרי אינטרו דיבורי של כמה שניות מתחיל הקטע הפותח עם גרוב כבד וסימפולי גיטרות מפוארים . פופ וויל איט איטסלף, גיי בייקרס און אסיד, גרבו, רייבים. דברים שקרו באנגליה ב87'- 88', בזמן שאכלתי פודרה של טנקים.

ההמשך כבר הבהיר את משמעות שם הדיסק '64-95' ואת הקונספט: מסע מוזיקלי בתחום השנים המצוינות. כל קטע מבוסס על סימפול משנה מסוימת שגם מעניקה לו את שמו. למון ג'לי הם יצרני קולאז'ים מוזיקליים שמורכבים מדגימות, וסימפול במסגרת קונספטואלית היא השיטה הטובה ביותר ליצירת מוזיקה בלי להיקבר תחת מבחר אינסופי של וינלים שאפשר לסמפל מתוכם. אז יופי, יש קונספט. אבל מצד שני, אין שום צורך להתעמק בו יותר מדי. כמו כל תקליט קונספט, מסגרת העל היא חלק מהתהליך היצירתי ולא אמורה להיות נוכחת יותר מדי במודעות של המאזינים.
 
 
בכל מקרה, כמעט כל אלבום אהוב עלי מספר סיפור, יוצר אווירה משלו או לוקח אותך לטיול. בין אם במתכוון ובין שלא. למון ג'לי לוקחים את המאזין לטיול מהנה במיוחד שנפתח בחליצת איברים מרעננת, נמשך בנופים פסטורליים מבלי לשמוט לרגע את הגרוב, ובדיוק במחצית הדרך, כשסכנת התנמנמות חמימה מאיימת על המאזין, הם מנערים אותך עם '79'- The shouty ' הנהדר. את הדיסק חותם קולו המלטף של ווילאם שטנר - הלא הוא קפטן קירק.

מה שיפה באינטרפטציה של למון ג'לי לקונספט של עצמם הוא שלמרות שהאסוציאציות התקופתיות מובנות לתוך כל אחד מהקטעים, הם לא חוטאים בניסיונות שיחזור וחיקוי ממוחזרים בסגנון עדות הרטרו. המוזיקה שלהם מתפקדת באופן מושלם כרקע, פונקציונלית מאד לבתי קפה, תצוגות אופנה ומין הסתם גם ניתקל בה בפרסומות. גם למון ג'לי נשמעים לפעמים אסירים בקונספציה המגבילה של פתיחת וסגירת ערוצים. אחרי שבקטע נתון נחשפו כל הקלפים, יש רגעים שבהאזנה מרוכזת שממש מתחננים לשבירה הרמונית ו/או מלודית. אפשר להמר שהשלב הבא בחייו של הצמד יכלול התרחבות והתנתקות מסוימת מיצירה שללא ספק מבוססת על עקרונות של עשייה ביתית מבוססת אקסלוסיבית על סיקוונסר. טובים ככל שהם בעבודה עם וינלים, סאמפלרים ותוכנות עריכה, קשה לראות לאן הם עוד יכולים להתקדם בתוך אותה המסגרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by