בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לפעמים האושוויץ הוא רק תירוץ 
 
 טומי לפיד, לע``מ (כל קשר בין המצולם לתוכן הכתבה, מקרי בהחלט)   
 
מיטל שרון

מיטל שרון מפצירה בכם להפסיק להציץ לקורבנות השואה ולהניח בצד את ספרי חלופת המכתבים בסגנון 'ליבי הפצע'

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אישה צעירה כותבת לאהובה. היא מספרת לו על לימודי הרפואה שלה. הוא מספר לה על העניין הרב שהוא מגלה באישה צעירה אחרת. היא בולעת את גאוותה. היא מחליטה להתמסר לאהובה, גם במחיר ויתור על חלק מכבודה העצמי. היא כותבת לו "אני מלאת געגועים טיפשיים אליך, וזה לא משתפר כשאני כותבת לך את זה. אני קוראת את המכתבים שלך לעיתים קרובות – על כך בפעם אחרת – או שאני מנגנת שופן".

דמיינו לרגע את אותה אישה, שחיה בזמנים בהם מכתבים היה אמצעי התקשורת היחיד עם האהוב שלה. דמיינו את האינטימיות שנדרשת בין אדם לדף שניצב מולו, כדי שיוכל לכתוב על הנייר בדם ליבו. ביטחון כזה בשתיקתו של הנייר הוא הגורם היחיד שמאפשר לתקשר בצורה אישית, שתגשר על המרחק ביניהם.

ביטחון כזה הוא חלק בלתי נפרד מחליפת מכתבים. כאשר אתה כותב יומן, למשל, אתה פונה אל אדם בלתי נראה. אתה לא יודע מהן תגובותיו של אותו אדם, אתה לא יודע מה הוא אוהב, ומה הוא שונא. אתה ממען את דבריך אל אף אחד ואל כולם בו זמנית. אולי אשמה בכך אנה פרנק, אבל כל אדם שכתב אי פעם יומן יודע כי לא פעם הדברים שכתב מצונזרים מפחד שאיזו עין עתידית תזכה לקרוא פעם את הכתוב. אין זה כך בחליפת מכתבים, שלה נמען ספציפי המכוון, בעצם נוכחותו, את הכתיבה.

ובואו נחזור רגע לאותה אישה. נניח שהיא התחתנה עם אותו אהוב, ונניח שנולדו להם ילדים. ונניח שאז הגיעה המלחמה בגרמניה. ונניח שהיא, שהייתה יהודייה, הופרדה מבעלה והובלה לאושוויץ. מחנה אושוויץ, וגם כל זוועות המלחמה האחרות, הם תירוץ להרבה דברים. זה תירוץ טוב להקפאת קוטג' גם שישים שנה אחרי השואה, זה תירוץ טוב להקמת מדינת ישראל, וזה אפילו תירוץ טוב להיותו של אדם טומי לפיד. אבל אושוויץ זה לא תירוץ לכל דבר.
 
 
חליפת המכתבים בין אותה אישה לבין בעלה וילדיה נשמרה בקפדנות על ידי אחד הבנים, שהיה במקרה גם שר המשפטים של גרמניה. וזה בסדר גמור. מדובר בסיפור משפחתי נוגע ללב, שכל אחד מבני המשפחה צריך לקרוא אותו בקפידה. אבל למה אנחנו? למה אנחנו, קוראים ישראליים שכלל אינם קשורים למשפחה, צריכים להיחשף לסודותיה האינטימיים ביותר של אותה אישה? למה אנחנו צריכים להפוך למציצנים בעל כורחנו? בהקדמה לספר מציין עורך המכתבים, נכדה של אותה אישה, כי אביו ששמר על המכתבים במשך כל השנים, סירב לפרסם אותם.

אני הולכת לעשות מעשה אסור: אני מבקשת מכם לא לקרוא את הספר 'ליבי הפצוע' (הוצאת כתר). כן, הוא יכול ללמד אותנו רבות על אופן החשיבה של יהודי גרמניה בשנות ה-30, לפני המלחמה, ובשנות ה-40, בשנות המלחמה עצמן. כן, אפשר ללמוד ממנו גם על יחסי יהודים-נוצרים באותה תקופה. כן, זה יכול להיות מסמך היסטורי מרתק. אבל לאישה הזאת מגיעה פרטיות, מגיע לה הכבוד שמגיע לכל אדם. כן, אנחנו רגילים שקרבנות השואה הם לא מקרה פרטי, אלא סטטיסטיקה מזעזעת. אנחנו רגילים לראות תמונות של אנשים חצי עירומים, רק משום שאיתרע מזלם והם הפכו לסמלים ויזואליים של השואה. אנחנו רגילים לעובדה שהזוועה מוצגת בפנינו גם במחיר של ויתור על כבוד האדם. אבל הגיע הזמן להפסיק את זה. אותה אישה כתבה לחבר שלה, לבעל שלה ולילדיה בלבד. לא אלינו.

כן, לילי נספתה באושוויץ והיא פרט המייצג את גורלו הקשה של העם היהודי. אבל בואו נכבד את זכרה בדרך היפה ביותר, ונותיר את החיים שלה כפי שהיא עיצבה אותם, לא כפי שעיצבו אותם הנאצים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by