בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמנות בפול ווליום 
 
 
איתן בוגנים

איתן בוגנים פגש את נעמה צבר, שמשלבת בין רוקנרול לאמנות, מברמנת בשביל הפרנסה, מאמינה בשביל הנשמה ומתעניינת גם בצהובונים ובאנג'לינה ג'ולי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שבוע בלבד לאחר שסיימה את לימודי האמנות נחטפה נעמה על ידי גלריות ואוצרות שונות, ומאז היא לא מפסיקה לככב בתערוכות, מקומונים ובלא מעט לבבות צופים ומאזינות. המוסיקליות האילמת שבוקעת מבעד לפסלים של נעמה והמוסיקה שרוחשת מהמיצבים, כאילו מתנגנת מעצמה, כמו היתה שם כל העת, ממתינה, מרחפת, ולפתע קמה, מתפרצת ומסתובבת.

למרות היריבות ארוכת הימים, מוסיקה ואמנות דבקו לגוף אחד, עטוף בצעיף היופי, כדי לחולל את קולה של נעמה צבר בשירת הפנטזיה והאקסטאזה (כאילו רקדו אולימפיה ופרנקנשטיין ואלס-פאנק יחדיו). חברים הזהירו אותי שכל מי שפוגש את נעמה צבר נופל שבי בקסמיה. הכל אמת.
 
 
איך מתחילה האמנות שלך?
"מוסיקה לרוב. הדרך הכי טובה לשמוע מוסיקה היא לנסוע מאה קמ"ש על הכביש באוטו של אמא (שיש בו מערכת טובה), לשים דיסק שאני יודעת שיעשה לי את זה באותו הרגע, ולחשוב. המון פעמים כשאני חושבת על רעיון, אני שומעת את המוסיקה שכאילו תתנגן כמוסיקת רקע לעבודה".

ומה בין מוסיקה ואמנות?
"יש משהו מאוד דומה, מין רגע של אקסטאזה. כשאני שומעת מוזיקה טובה בפול ווליום זה משהו רוחני, ממש. לא דתי או משהו כזה אלא מלא השראה, וגם אמנות מרגשת עושה לי את זה".
 
 
מוסיקה יותר אפקטיבית מאמנות, לא?
"היא יותר אלימה כי אתה לא יכול לברוח ממנה, אתה חייב לשמוע אותה. בגלל זה אני אוהבת מיצב כי גם הוא במובן מסוים כך, מכיוון שגם אם אתה עוצם עיניים אתה עדיין מרגיש את הפיזיות של הקיום שלו בסביבה בה אתה נמצא. אם יש לידך אובייקט זה כמו שעומד מולך בן אדם, וגם אם תעצום עיניים, עדיין תרגיש שהוא שם".

ובאותו זמן, במוסיקה אנו מפעילים פחות פילטרים, רציונאליים נגיד?
"אני לא מסכימה עם זה. יצא לי ללוות כמה תהליכים של להקות בחזרות והופעות (כמה מחבריי הטובים הם מוזיקאים) והרגע הראשון של היווצרות המוסיקה הוא באמת רגע חסר פילטרים בדיוק כמו שהיווצרות של רעיון היא חסרת פילטרים. אחרי זה המוסיקה עוברת כמובן המון סינונים, של עיבוד, שינוי, של פופולאריות, ובזה היא דומה לאמנות".

אני חושב שאין בן אדם עלי אדמות שלא מעריך מוסיקה מסוג זה או אחר, ואמנות?
"זה המקום שלי באמנות בו אני מנצלת את הנגישות של המוסיקה. אני חושבת שהדבר הכי עצוב, וזה נוכח בישראל, היא הבועתיות וחוסר הנגישות של האמנות. אם זו הרתיעה הבסיסית של הקהל מהמילה אמנות, או זה שהיא נמצאת תמיד בגלריה ואף פעם לא ברדיו או בטלוויזיה. החלום שלי הוא שהאמנות שלי תהיה נגישה כמו המוסיקה ברדיו מבלי למכור את עצמי. במקומות כמו לונדון, ברלין וניו יורק, האמנות מושרשת יותר בחיים. ממה שלמדתי וקראתי על האמנות הבריטית הצעירה בשנות ה-90, אלו דברים שראויים להערצה מבחינתי, כלומר אמנות שמגיעה לצהובונים, זה חלום, טיפשי אמנם, אבל זה חלק מהעניין".
 
 
 
אולי זה חלק משינוי גלובלי שמאמץ את האמן הגאון והדפוק?
"הסטאר. רוק אנ' רול, ואני בעד. אני אוהבת אמנות קונספטואלית צנועה אבל באותו זמן, המקום של הכוכב, של האמנות שהיא על גבי העיתון, להיות מפורסמת, זה מרגש. וזה גם נותן לאמנות את האופציה להתקיים - כי יש שם כסף".

את יכולה לספק משהו צהוב?
"אני מאוד אוהבת את אנג'לינה ג'ולי, ראיתי אותה בסרט גרוע והיא בהחלט משהו משהו".

אז היית נוטשת את הכל בשביל אנג'לינה?
"לא".

את מנגנת?
"כן, יצא לי לנגן ולהופיע בלהקה, אבל זה שונה לגמרי מהאמנות שאני עושה. אני מנגנת בלהקת אלקטרו - מוסיקת אלקטרו-רוק בהופעות שהן גלאם לגמרי, שואו שהוא לחלוטין בשביל לענג את הצופה, לגרום לו לרקוד ולשמוח. אני כן עושה הפרדה בין הזמן שלי על הבמה לזמן שלי בסטודיו, אבל בסופו של דבר שניהם מונעים על ידי אותו צורך ליצור, שמתורגם פשוט אחרת".

והצורך ליצור מרגיש טבעי או מלאכותי?
"זה פשוט צורך. אפשר לשבת ולפרק את זה למיליון גורמים, אבל בסופו של דבר זה מצב שכן אפשר להתעלם ממנו, אבל במחיר של להיות אומללה. זו מין אמונה במשהו, כשיש לי פרויקט חדש אני מלאה באמונה, בפנטזיות. אני כן מחפשת את המקום הזה של ההתעלות, של חוויה רוחנית, שהיא מעבר למה שאתה יכול לדבר עליו. וכשנגמר לי פרויקט אני בדיכאון כי נגמרה לי האמונה".

זה אמיתי אין ספק, אבל באותה מידה זה נשמע קצת תמים.
"רומנטי. נראה לי שזאת הדרך היחידה שלי ליצור. העבודות שלי באות תמיד ממקום רומנטי. דווקא צופים שלא מעולם האמנות מתחברים למקומות האלה, לעומת הציניות כלפי האמנות והתפקיד שלה ושל אנשי אמנות. דווקא האנשים שמניעים את הגלגלים של המכונה הזאת כל כך ציניים ולא מחפשים את המקום שאותו אני מחפשת, ואז זה דיכאון. להיות במקום כזה, זה מוות".
 
 
מה עם מעיין החיים - אהבה?
"אהבה במקומות הטובים שלה היא כמו אמונה, מקום של אקסטאזה. בשיחה אתמול עם הבוס שלי, הוא טען שמקומות שיש בהם אקסטאזה הם מוסיקה, סקס ואהבה. יש אנשים שטוענים שבאוכל יש, אבל אין באמת. אז אני חושבת שאמנות, אהבה סקס ומוסיקה הם דרכים שונות להאמין".

האם יש רגע או אדם שהשאיר את חותמו על האמנות שאת עושה?
"אני יכולה לספר סיפור על מישהו שהראה לי בצורה בסיסית את ערך הכוכבות של האמנות וגרם לי לרצות לעשות אמנות, נדמה לי. סבא שלי היה צייר, ואבא שלי גם צייר קצת אבל כמו הרבה אחרים - הלך לעבוד. כשהייתי בגן היה צריך לצייר כרזה לשירותים שאומרת לא ללכלך אותם. הגננת ביקשה מאבא שלי שיצייר את הכרזה הזאת כי הוא ידע לצייר. והוא צייר כרזה נורא יפה, ענקית, לפחות ככה זה נראה לי אז, של בחורה עם לכלוך ופח ביד, או משהו כזה מאוד בסיסי. תלו את זה בשירותים וקיבלתי המון כבוד על הציור הזה. זה היה הרגע בו התחברתי לאמנות, זה נראה לי מדהים, כמו קסם, ואבא שלי עשה את זה. איך הוא עשה את זה? קיבלתי מלא כבוד והערכה מהילדים. זה התרגום שלי לרגע חשוב בהתפתחות שלי כאמנית".

סיפרת לי שאת ברמנית. איך זה?
"אחרי ארבע שנים בתיאטרון תמונע עברתי לעבוד כברמנית באברקסס. זה מקום שקורה בו הכל וכלום. כשאתה נמצא שם זה כמו מיקרוקוסמוס של הכל, ובבוקר זה כלום. יש המון מוזיקאים והופעות, אז מהבחינה הזאת זה גם מקום מלמד, וחוץ מזה, אני אוהבת אלכוהול. אבל אם היה ערב שקצת שתיתי והיה אינטנסיבי, אז המוח שלי לא נרגע אפילו כשאני נכנסת למיטה, ואז כל הלילה אני חולמת שאני מגישה משקאות, כל הלילה מבקשים ממני מים, וודקה רד בול, ולקראת הבוקר אני ממש עצבנית וצועקת להם תלכו הביתה! אני הולכת לישון! זה ממש רודף אותי".

נעמה צבר ממליצה:
1.בחרובקה ואשכוליות בג'וז ולוז, עם בל וסבסטיאן ברקע.
2.מים מינרלים באוטו עם Title TK של הברידרז.
3.שארטרז סאוור בברלין עם להיטי פופ.

*עבודות של נעמה צבר מוצגות בגלריה גורדון בתערוכה של בוגרי בצלאל והמדרשה. וב'ליגה' בהאנגר 26 נמל תל אביב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by