בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ספרות: לא לרוסים בלבד 
 
 
אלונה דניאל

'תיבת פנדורין' היא דרך טובה להתחיל את הרומן עם בוריס אקונין - דן בראון הרוסי. אלונה דניאל מקווה שכל עשרת הספרים בסדרה יתורגמו לעברית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעקבות ההצלחה של 'עזאזל', תורגם לעברית ויצא 'גמביט טורקי', ספרו השני של בוריס אקונין, מתוך הסדרה 'תיבת פנדורין' המגוללת את סיפור חייו של הבלש החינני ארסט פנדורין, דרך פשעים אפלים וארועים מסתוריים של מאה תשע עשרה, אותם הוא פותר בדרכו הנאיבית של ילד פלא, הרחוקה כל כך מהאסרטיביות והשכלתנות השרלוק הולמסית. כולי תקווה שגם הספר הזה יצליח, על אף היותו אחד החלשים בסדרה ( לפחות בעיני ובעיני רוב הרוסים שאני מכירה, שאקונין הוא לחם בשבילם), כי אז יצאו בזה אחר זה כל אחד עשרה ספרי פנדורין, שרובם מעולים וראויים להפוך לקאלט.

ספרים אלה מכרו עשרות מיליוני עותקים בעולם ותורגמו כבר להמון שפות וההצלחה של 'עזאזל' (שאגב, מזמן כבר הפך לסרט כבד תקציב ששודר אינספור פעמים בערוץ 9), אני מנחשת שלפנדורין יש סיכוי מצוין לכבוש את קהל הקוראים שלנו. אחר-כך, מי יודע, אולי יגיע תורה של הסדרה הבלשית הקצרצרה (3 ספרים) והגאונית על הנזירה-בלשית פלאגיה, שפותרת תעלומות ומנצחת בקרבות מול הפשע והרוע באמצעות תחושת שליחות וזוג מסרגות.

את בוריס אקונין (ששמו האמיתי הוא גרגורי צחרטישווילי) מכנים לרוב גרישם הרוסי או ג'ון לה קארה הרוסי, למרות היותו חצי גרוזיני חצי יהודי. החלק של 'הרוסי' נעוץ בעובדה שעלילותיו הבלשיות המפותלות הכתובות ברוסית עשירה ומתובלת בהמון הומור, הן פארודיות מבריקות על דוסטוייבסקי, צ'כוב ושאר הקלאסיקנים הרוסים; ומתרחשות לרוב במוסקבה של מאה התשע עשרה - שנות הרנסאנס ובעצם גם שירת הברבור של התרבות הרוסית האותנטית. או כפי שכתב אקונין עצמו בהקדשה של 'גמביט טורקי' – "לזכר המאה התשע עשרה, שהספרות בה הייתה גדולה, האמונה בקדמה - חסרת גבולות, והפשעים בוצעו ופוענחו בחן ובטוב טעם".
 
 
קראתי לפחות עשרים ספרים של אקונין, ולא מצאתי שום דבר משותף עם לה קארה או גרישם, מלבד היכולת הוירטואוזית לרקום פרשיה המתהפכת כל שלושה פרקים, לקשור את כל קצוות העלילה ביניהם ולמשוך את הקורא באף עד הסוף (המפתיע תמיד). אבל אלה הם חוקי הז'אנר.

אקונין מזכיר לי יותר את דן בראון (קוד דה וינצ'י), בגלל המחקר ההיסטורי המעמיק והזיקה לנושאים תיאולוגיים ומיסטיים. האלמנט של המיסתורין הגוטי הנפלא שלו, הוא הדבר שחסר לי ב'גמביט טורקי'. כמו כן היתה לי הרגשה שהאיזכורים ההומוריסטיים לפושקין והפארודיה המבריקה על תיאורי הקרבות ב'מלחמה ושלום' של טולסטוי, לא ברורים מספיק ועשויים לא לעניין במיוחד את הקורא הישראלי. זאת אבידה בלתי נמנעת, כמו הרבה מטבעות לשון ססגוניים שפשוט אי אפשר לתרגם. זאת לא אשמתו של המתרגם (יגאל ליברנט) שעשה עבודה נפלאה והצליח להציל את הניסוח האלגנטי והציורי של הסופר, את הדיאלוגים החיוניים והאמינים ואת הקול המיוחד האופייני לכל דמות בספר.

לעיתים נדירות קורה שסופר בעל שליטה גבוהה כל כך בשפה וידע עצום כל כך בהיסטוריה ובספרות (בנוסף להיותו סופר, הוא גם פרופסור ליפנית ומתורגמן שתרגם עשרות כרכים של מישימי ואקירה אקוטגאווה לרוסית ), פונה לכתיבת ספרי מתח. המחקר ההיסטורי שעשה לקראת 'גמביט טורקי' מתרכז בתקופת המלחמה בין שתי האימפריות - רוסית ועותמנית. לכל דמות כאן יש מקבילה היסטורית ששום רוסי לא יתקשה לזהות. הסיפור מספר על פנדורין שיוצא להלחם בחזית ומנסה לגלות את תעלומת המרגל במחנה, אבל רובו מובא מנקודת מבטה של בחורה צעירה שנקלעה לאזור הקרבות. גם הקול הנשי הזה מצלצל נכון ואמין בידי המאסטר שיכול היה להיות חבר בכל אקדמיה אבל בחר לכתוב ספרי בלשים. לפני כחודש אקונין הסביר את עצמו ברעיון לידיעות אחרונות : "מתוך התבוננות במה שקרה ברוסיה אחרי התמוטטות הקומוניזם, אמרתי לעצמי- הנה נולד מעמד ביניים חדש וכמו שיש להם צרכים בעולם החומרי שבכלל לא ידענו על קיומם קודם, הם ודאי זקוקים לספרות שונה, כזאת שלא עודדו את צמיחתה במשטר הישן. ספרות טובה והגונה שכתובה בגובה העיניים של הקורא, שמיועדת לבדר אותו ולא מעליבה את האינטיליגנציה שלו. כזאת שאפשר להחזיק בסלון ולדבר עליה עם חברים מבלי שתחשד כבעל טעם רע."
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by